דצמבר 13, 2025
זןהי הצגה שנפתחת כמו תיבת הפתעות, קומדיית מתח אלגורית, קלילה ומתוקה, כזו שמעלה לא רק חיוך אלא גם מחשבה. זוהי הצגה שנראית במבט ראשון קטנה ופשוטה, אך במהרה הופכת לשעטנז צבעוני ועשיר של דמויות, יצרים וסימבוליקה שמסתתרת מאחורי פרווה, נוצות או זנב.
המחזה מתרחש כולו בבניין אחד. ארבע דיירות, ארבע נשים בגילאים שונים, כל אחת מוצגת לא רק כאישה אלא גם כבעל חיים. תרנגולת, סנאית, קוקייה וחתולה. לכאורה זהו גימיק, אך למעשה זהו המפתח להבנת העולם שבונה מליח רשף. המאפיינים החייתיים אינם תלבושות או מסכות, אלא תמצית אישיותה של כל דמות. התנהגות, צליל, תגובה, דפוסי פעולה. כך נוצרת שכונה שבה האנושי והחייתי מתערבבים, ומשם גם תצמח הדרמה.
במרכז העולם הזה עומד דייר חמישי אחד, גבר, שאינו נוכח כלל על הבמה: העכבר. והוא, באופן אירוני מאוד, הופך להיות הדמות שמחזיקה את כל המחזה בידיים הקטנות שלו. העכבר עמד לעזוב את העיר. לאחר מערכת יחסים שנסתיימה עם הסנאית, הוא החליט להחליף את רעשי העיר ברוגע הכפר. אבל ההחלטה האישית הזאת, כמעט פרטית, הופכת לגל של חוסר יציבות בבניין.
ברגע שהוא עוזב, ארבע הנשים מתחילות לאבד שיווי משקל. למה בדיוק נעלם. מה קרה שם. מה ידוע למי. מי מספרת אמת. מי מסתירה משהו. ולמה בכלל עזב בלי להגיד שלום.
כך, מתוך מציאות בייתית יומיומית, נולדת תעלומה. חקירת פשע. זה מתחיל בפשע רגשי. מישהו שפורש מהסיפור המשותף ומשאיר מאחוריו חלל שמשאב את כולן.
אחת הנקודות היפות במחזה היא האופן שבו מליח רשף יוצר עולם שבו דמות נשית מקבלת הדהוד חייתי שאינו שטחי. התרנגולת, למשל, איננה רק מי שמקרקרת או נבהלת. היא מגלמת את החרדה האנושית מבדידות.
הסנאית אובססיבית, מחפשת התמכרות והתמסרות. יש בה משהו כמעט ילדותי אך גם עמוק מאוד. הסיפור שלה עם העכבר נותן למחזה יסוד של לב שבור, של פרידה שלא החלימה, של צלקת שעוד לא התאחתה.
הקוקייה, כדרכה של ציפור זו, נוגעת בשאלות של שייכות, נאמנות ושליטה. האם היא באמת חלק מהבניין או תמיד חיה על חשבון מישהו אחר. הדמות בנויה עם קריצה לסיפור המוכר על קוקייה שמטילה ביצים בקינים שאינם שלה, אך כאן היא מוצאת את עצמה מכניסה את אפה ואת נוצותיה למקומות הלא נכונים.
והחתולה. זו דמות שעוקבת בשקט, שלא ממהרת לגלות את רגשותיה, שמסוגלת להתבונן מבחוץ אך כשהיא מתקרבת, היא מתקרבת עד הסוף. חתולה היא תמיד שילוב של עצמאות וחשדנות, ואלה הופכים למנוע עלילתי חשוב מאוד.
החמישית, הדמות שאינה מופיעה כלל, העכבר, היא אולי האלגוריה המדויקת ביותר. הוא קטן, חמקמק, ידו בכל ויד כל בו, וכשהוא נעלם, מתחיל כאוס. הוא המפתח, גם כשהוא לא על הבמה. וזה רעיון תיאטרוני יפהפה.
'המאהבת' נעה בין קומדיה למתח, בין צחוק למבט פנימי, ולמרות המבנה האלגורי שלה, היא לא מכבידה. להפך. היא מרגישה כמו משחק. כזה שיש בו רמזים, טוויסטים קטנים, חקירה, ולפעמים פרשנות יתר. ארבע הדיירות הופכות לבולשות חובבניות, ובעוד הן מנסות להבין מה קרה לשכן שלהן, הן חושפות את עצמן. כל אחת בדרכה. כל אחת על המניע הסודי שלה. אבל אנחנו מתייחסים לזה כל הזמן בקריצה. עם קורטוב של הומור.
והקהל, כך לפי מה שראיתי באולם, נשאב פנימה מיד. זה מחזה שמבוסס על קצב מהיר, על דיאלוגים מצחיקים, על סיטואציות מופרכות, טוויסטים בלתי פוסקים בעלילה, ועל היכולת של השחקניות להחזיק מתח קליל בלי שהוא יאבד ממשמעות, שבהחלט נמצאת שם, מאחורי הקלעים. המשמעות שמגלמת את הסודות, השקרים, הפחדים וההתמודדויות שכולנו מתמודדים עימם בעצם היותנו.
ראיתי צופים רוכנים קדימה, מחפשים את הרמז הבא. ראיתי אנשים שצוחקים בקול, בלי להתבייש. צחוק אמיתי, שמגיע מתזמון נכון, מהגזמה חיננית, מהאבסורד שבחיים עצמם. הקהל שואג מצחוק, אך גם עוקב ברצינות אחר החידה, וזה אחד המרכיבים שמייצרים הנאה אמיתית.
רועי מליח רשף ביסס את המחזה על ספר ילדים שאהוב על כולנו, דירה להשכיר של לאה גולדברג. זה איננו עיבוד ישיר, אלא מוטיב. קו דק של השראה. הוא עצמו סיפר שהקריא לבתו את הספר שוב ושוב, ומשם הגיע הדחף ליצור יצירה חדשה על בניין שבו החיות מדברות, מאשימות, נעלבות ומנסות להבין מי בדיוק חסר.
דירה להשכיר מבוססת על עיקרון פשוט: בעלי חיים מחפשים דייר מושלם. 'המאהבת' מבוססת על עיקרון אחר: שכנות שאין בה מושלם. הכלים דומים, התוצאות שונות לגמרי. בעוד ספר הילדים עוסק בקבלה, המחזה עוסק באובדן, ברכילות, בחשדנות ובדרך שבה הקהילה הקטנה ביותר יכולה להפוך לשדה קרב של רגשות, אבל גם פה, בסופו של דבר, באופן אבסורדי, יש התכנסות והשלמה.
זו אלגוריה שמחזיקה יפה, כי כולנו מכירים בניין שבו בעל הדירה הוא החתולה, השכנה מלמעלה היא התרנגולת, האישה ממול היא הסנאית, והדייר שנעלם הוא העכבר. רק שלא תמיד אומרים זאת בקול.
הקסם הגדול של ההצגה טמון בשחקניות. רובן מביאות אל הבמה אנרגיה שמרימה את הטקסט. יש כאן ארבע נשים שיודעות לשחק יחד. להקשיב. להגיב. להתפרץ. להתכווץ. המשחק שלהן הוא שילוב של פיזיות, קומדיה, כוונה פנימית ויכולת לעבור בין צחוק למועקה בשנייה.
זהו קאסט שמצליח לגרום לדמויות האלגוריות להיות גם סמליות וגם אנושיות לחלוטין. התרנגולת איננה גימיק. החתולה איננה קריקטורה. הקוקייה איננה בדיחה. הסנאית איננה תנועה בלבד. הן נשים. והסיפור שלהן נוגע, מעבר לצחוק.
המאהבת היא יצירה משעשעת, מצחיקה, מבריקה לפרקים, ובעלת לב. היא משלבת תעלומה בלשית עם אלגוריה חיננית, מבט אנושי על שכנות ועל הצורך שלנו להבין הכל, גם כשאין מה להבין.
זהו מחזה קצר יחסית. הוא מצליח להיות אסקפיסטי מבלי להיות ריקני. עמוק מבלי להיות כבד. ובעיקר, הוא מזכיר לנו עד כמה אנו דומים לבעלי חיים שאנו מתארים, ועד כמה כל בית ודייריו הוא קהילה שמקיימת את עצמה מחוץ לעין הציבור הרחב.
תיהנו.
כתיבה ובימוי: רועי מליח רשף
שחקניות: עירית בנדק, מיכל שטמלר, יעל איתן, שירי לוטן
תלבושות: מאיה בכובסקי
עיצוב תאורה: שי סקיבא
מוזיקה: אושר זיזמסקי
ייעוץ חלל: גל רוזנמן
הפקה: פנתאון
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©