הדיבוק, סטודיו ניסן נתיב

מי מאיתנו לא מכיר את הדיבוק? המחזה המקורי, של אנ-סקי (שניאור זלקינד רפאלוביץ'), ביסס את תיאטרון הבימה ואת חנה רובינא כמלכת התיאטרון הבלתי מעורערת שלנו, עוד מימיו ברוסיה. לימים, כתב רועי חן, מחזאי הבית של תיאטרון גשר, גרסה משלו, והיא עלתה בגשר ועדיין משחקת שם. הילה תומר, הבמאית, לקחה על עצמה את האתגר העצום הזה, להציג את המחזה המורכב והעמוס, עלילתית וריגשית, ולהביא אותו לקהל בהצגת הגמר של מי שיהיו בעוד רגע הבוגרים החדשים של סטודיו ניסן נתיב, אחד מבתי הספר החשובים שמנפיק לנו את שחקני העתיד שלנו.

כשצפיתי, שאלתי את עצמי מה היו חושבים אנסקי ורובינא על הגרסה ועל השחקנים הצעירים. רובם, בלי שום ספק, מתפוצצים מכישרון ומחן העלומים. כולם מתמודדים עם עולם מורכב, שמשלב ישן עם חדש, מיסטיקה עם מורכבות ריגשית, מסורת ורצון לקידמה. וכל אלה, בתוך העולם היהודי של אז ושל היום.

המתים שמקבלים את פניה של לאה, גיבורת הדיבוק, האישה הצעירה שאביה מבקש לחתן עם מנשה, חתן שאינה רוצה בו, על פני חנן, האיש שאהבה מילדות והוא מת עוד קודם, אולי משברון לב על כך שלא ניתן לו להינשא לאהובתו לאה. המתים של הגרסה שהוצגה לפנינו במסגרת הסטודיו הם מתים משעשעים, למרות שהם כוללים גם את אימה המתה של לאה. הם שותים משקאות עם קשים מפותלים כמו באתרי נופש מפונפנים, הם לבושים בלבוש מודרני ומשדרים אווירה שונה לחלוטין מזו של ההצגה, שמתרחשת עדיין במזרח אירופה וגיבוריה לבושים במלבושים המסורתיים.

המוזיקה מעבירה אותנו לזמנים אחרים, היא הביטוי החזק ביותר לכך שהמחזה הזה יכול להתרחש, בצורות שונות, גם בימינו, כשהכלא של בני האדם הוא לא רק כלא חברתי, אלא גם כלא ריגשי שהם נאבקים להשתחרר ממנו, ולעיתים משלמים על כך במחירים נפשיים. זה יכול להיות דיכאון, מחלת העולם המודרני, ולא רק דיבוק אובססיבי. בין השורות יש כאן גם אמירות על העולם, הישן והחדש, שמגבילים את רצונות הפרט מבחינות שונות, ואולי לא רק ריגשיות.

ההצגה של הילה שומרת על הישן לצד החדש, על משהו מהאווירה המיסטית, קבלית משהו, של אנ-סקי לצד החדש, הפסיכולוגיסטי, המעורפל והנתון לפרשנויות מודרניות, נפשית וחברתית, של רועי חן. השחקנים, מצידם, מיטיבים להעביר את המסרים המורכבים. על הבוסריות שלהם מחפים הכישרון וההתלהבות, וגם ליהוק נבון ובימוי מדויק ואסתטי מאוד.

טוהר צפריר מביאה לנו לאה'לה חיננית, מעבירה היטב אתה המצוקה שלה בתפקיד הכי קשה שבהצגה הזאת, שהיא לא פשוטה לביצוע גם לשחקנים ותיקים ובעלי ניסיון רב. זהו תפקיד דורשני מאוד, ריגשית ופיזית, והיא צולחת אותו יפה ומכמירה את הלב. גם עדן מטר, בתפקיד הסבתא, עושה תפקיד מצוין. כך גם יאיר הספרי בתפקיד האהוב המת. יותם יניב בתפקיד האב המורכב קצת פחות משכנע. בתפקיד שמצריך גוונים רבים, יש לו בעיקר צבע אחד, שהוא נכון רוב הזמן, צבע אגרסיבי ושתלטני, אבל יש באב הזה, סנדר, עוד פנים שצריכים לבוא לידי ביטוי. רועי מעוז, בתפקיד הרב, מביא אנרגיות אחרות ומכניס גם איזו שהיא נימה הומוריסטית לתוך ההצגה שיש בה, מטבע הדברים, קווים מורבידיים מאוד.

יש בפשטות של התפאורה משהו מאוד אסתטי ונכון. התאורה לוקחת חלק מרכזי בהנגשת ההצגה והפיכתה לבת זמננו. היא מדגישה ומפחיתה, היא משחקת עם המסרים, מצלילה, אור גדול הופך לחשיכה, הדיבוק מועצם, המאבק בנפשותיהן של הדמויות, הקונפליקט שקורע אותן, מועצם ומוגדל ככל שההצגה מתפתחת, ויש לתפאורה, שכוללת במות וחול גס, ניגודיות של צבעים, שגם התלבושות מתחברות אליה, מקום מרכזי בכך.

הילה תומר, הבמאית, מספרת על החשיבות של 'הדיבוק' בחייה. "המחזה נשען על אתוס ענק של תיאטרון. אני מכירה אותו מגיל צעיר, מלימודי ב'תלמה ילין', העלינו את הדיבוק של אנסקי, אז שיחקתי את התפקיד של הרב, וזה מחזה שנשאר אתי מאז, בגרסה המיסטית שלו. כשעלה הדיבוק בגשר, הלכתי לראות את ההצגה לפי המחזה של רועי חן, וזה גם היה היעד הראשי שלי בהצגת המחזה עכשיו, לזכור שזה מחזה אישי על אהבה ואבדן, שהמיסטיקה שלו, הדת שבתוכו הם הקרקע שעליה נבנה המחזה, אבל זה לא הדבר העיקרי".

הילה תומר. צילום: אילן זכרוב

ההצגה כיום הרבה יותר פסיכולוגיסטית.

"לי היה הכי חשוב, בעבודה עם השחקנים ששיחקו את לאה וחנן, להבין שדיבוק זה לא באמת שד, אלא אדם שמסרב לעזוב אותך, לא מבחינה פיזית, אלא ברמה הרגשית. לכל אחד מאיתנו, לדעתי, יש דיבוק, מישהו שאנחנו לא מצליחים לשחרר. לאה מתה בתהליך גירוש הדיבוק אצל אנסקי, אצל רועי חן יש בחירה. מרגע שהיא ערה לאפשרות הבחירה, היא הופכת לאקטיבית. האם יש באמת דיבוק, או משהו שקורה בנפשה של האישה שמאפשר לה בחירה?"

שאלת הבחירה היא מאוד מודרנית.

אנשים יוצאים מההצגה עם שאלות בנושא הזה, של הבחירה. לסטודנטים זה סגנון עבודה לא פשוט, שכולל עבודה רגשית וגם גופנית. יעל פולקה, מעצבת התנועה, עבדה אתי על הצד הפיזי, על התנועה. השחקנים הבוגרים הם חכמים ומוכשרים, ואני שמחה שבחרנו לעשות הצגה שגם ברמה האסתטית, לא מפחדת להתעמת עם שאלה מאוד גדולה, איך ממשיכים כשנתקעים. יש פה שאלות קשות שחשוב לשאול".

הילה, ששתי ההצגות שלה זכו בפרסים מכובדים, האחת זכתה בכמה פרסים בתחרות קיפוד הזהב, 'אני לא יכולה לשנות את זה'. השנייה, 'מתפרק לי בתוכו' זכתה בפרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו, בשנת 2023. מעבר לזה היא משוררת וצלמת שהציגה בתערוכות, בעיקר פורטרטים.

"אני מקווה להמשיך לעבוד עם סטודנטים. אני מרגישה שבכל היצירות שלי, אני מחפשת קולות מושתקים שקשורים לנשים. חשוב לי לעשות הצגות שהן רגשיות, נוגעות בנפש. סיפורים שלא נוח לעסוק בהם".

בשורה התחתונה: ההצגה 'הדיבוק' של בוגרי ניסן נתיב, אילן  גבוה בלי שום ספק עבור תלמידים, הפכה להצגה קסומה שאנחנו יוצאים ממנה עם טעם טוב, טעם של צעירים חדשים שבאים להפתיע אותנו בתפקידים הבאים שלהם על הבמות. בהצלחה.

בימוי : הילה תומר
עיצוב תנועה: יעל פולקה
עיצוב חלל: נועה גולדשטיין
עיצוב תלבושות: יותם רותם
עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין
סאונד ומוזיקה מקורית: ניצן ורדי
יועץ תרבות יהודית: בן יעקב מזרחי

בהשתתפות תלמידי ותלמידות שנה ג׳, מחזור ס׳ (לפי סדר ה-א׳ ב׳):

רב מנדל+ברוך – איליה  אלייב
לאה – גוני בן דרור / טוהר צפריר 
רוחלה – גוני בן דרור / טוהר צפריר
חנה – ענבל גוזלן
מנשה – יפתח גרינברג
חנן – יאיר הספרי
בלה – מיכל ויספלד
סנדר – יותם יניב
פרידה – עדן מטר
רב עזריאל – רועי מעוז

צילומי סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

הדיבוק | סטודיו למשחק ניסן נתיב