ינואר 24, 2026
כולם מכירים, פחות או יותר, את המלט של שייקספיר. זהו נסיך דנמרק אשר אביו נרצח ואחיו לקח את המלוכה והתחתן עם אמו של המלט. המלט של תיאטרון הסמרטוט לוקח את שלד הסיפור ומעביר אותו קדימה בפאסט פורוורד. קדימה עד לכאן ועכשיו, והחוויה שההצגה מותירה איננה קלה לעיכול.
זוהי לא הצגה שנועדה לנחם, וגם לא להצדיק. היא אינה מבקשת להציע פרשנות אלגנטית או חכמה בלבד למחזאות של שייקספיר, אלא להניח פצצה רגשית, רעיונית ומוסרית בלבו של הצופה, וללכת משם מבלי להתנצל.
כבר מן הרגע הראשון ברור כי אין כאן ניסיון להעלות את המלט הקלאסי. לא המלט של ההתלבטות, לא המלט של הפילוסופיה, ולא המלט של השאלה הנצחית להיות או לא להיות.
המלט של קבוצת סמרטוט הוא יצור אחר לגמרי. הוא אינו בן אצולה דני מן הרנסנס, אלא סימבול ישראלי מודרני, במובן הקשה והכואב של המילה מודרני. מודרניות שאיננה קדמה, אלא שחיקה. מודרניות של ארץ אוכלת יושביה, של חברה הלכודה בתוך לולאה של אלימות, נקם, פחד ושיכרון כוח.
ממלכת דנמרק של שייקספיר מתורגמת כאן כמעט באופן ישיר למציאות הישראלית. מדינה הנלחמת באויביה ללא הפסקה, אך באותה נשימה מכלה גם את עצמה.
עזה וישראל אינן נזכרות במפורש, אך הן נוכחות בכל נשימה, בכל מחווה, בכל מבט מטורף שנשלח מן הבמה אל הקהל. זהו המלט של אחרי השבעה באוקטובר, גם אם התאריך עצמו אינו נאמר. זהו המלט של חמת זעם קולקטיבית, שהולכת ומתעצמת עד כדי אובדן מוחלט של כל אמת מידה מוסרית.
העיבוד הנוכחי מסיר במכוון את לב לבו של המחזה המקורי. ההתלבטות המוסרית. במקום אדם ששוקל, מהסס ומעכב פעולה, נותרת פעולה בלבד. אלימות טהורה.
הטקסט מזוקק עד שהוא הופך לכלי המבטא תשוקה לדם, רצח ונקם, כפי שהמלט עצמו מצהיר כי מעתה מחשבותיו יהיו רק דם, אחרת כולן לשווא.
במציאות שבה השלטון מקדש כוח ושררה, והנקם ותאוות ההרג הופכים למצפן המכוון לפעולה, השאלה להיות או לא להיות מאבדת כל משמעות.
אין כבר שאלה. יש רק ביצוע.
לפי הערכים היהודיים, אלו שלמדנו לשנן אך שכחנו ליישם, בנפול אויביך אל תשמח. כאן אין שמחה, אך יש דבר גרוע ממנה. יש התמכרות להרג.
ההצגה מציעה אבחנה חדה ומטרידה. אנחנו כבר לא שמחים במות אויבינו, אבל גם איננו יודעים לעצור. אין יכולת למחול. אין יכולת לרחם. אין יכולת לסלוח. כל אלה נתפסים כחולשה, כבגידה, כסטייה מסוכנת מהקונצנזוס של אל נקם ושילם.
הדמות המסקרנת והמצמררת ביותר בהצגה היא האם, גרטרוד, אותה מגלם אבי גיבסון בר-אל. כאן היא איננה רק אם, ואיננה רק מלכה. היא גם האידישע מאמע, אותה דמות מיתולוגית של חום, הקרבה ודאגה אין קץ, אך במהפך מקפיא דם היא הופכת לשליחתו של אל הנקמה. בניגוד למקור השייקספירי, כאן מתברר כי היא ולא קלאודיוס היא זו שהרגה את אביו של המלט, משום שהוא ביקש לעשות שלום.
שלום הוא החטא האולטימטיבי. שלום הוא האיום האמיתי. לא האויב שמעבר לגדר, אלא האפשרות להפסיק להילחם.
גרטרוד הופכת בהדרגה לפרצופה של הישראליות הקיצונית ביותר. לא רק זו שמבקשת נקם, אלא זו שמוכנה להקריב את היקרים לה מכל, ילדים, ערכים, עתיד, הכול, על מזבח של משיחיות מטורפת ושל תפיסת עולם שבה המלחמה היא חזות הכול.
זוהי דמות שלא משאירה לצופה שום מרחב של נוחות. היא מכריחה אותנו לשאול עד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת בשם ביטחון, ובאיזה שלב הביטחון עצמו הופך לאליל אכזרי.
ירדן גלבוע, שגם שותפה לכתיבה ולבימוי, מגלמת את המלט. המשחק שלה מתחיל בקווים עדינים יחסית. צעיר שאביו נרצח, שעדיין יש בו שארית של אנושיות, של כאב לא מעובד. אך ככל שההצגה מתקדמת, מתגלה תהליך התפוררות מדויק ומפחיד.
המלט שלה הופך למטורף שמונע אך ורק מדחף להרוג. כל ערך אנושי נשמט ממנו בזה אחר זה. חמלה, ספק, אהבה, כולם נזנחים לטובת פעולה אחת בלבד. השמדה.
גיבסון מציג משחק עוצמתי ומעורר אי נחת. זוהי גרטרוד צמאת דם, פנאטית, שבועטת בכל אמת מידה מוסרית. אין בה רוך, ואין בה אשמה. היא מונעת מאמונה מוחלטת בצדקת הדרך, ואמונה זו הופכת אותה למסוכנת יותר מכל אויב חיצוני.
אילון פרבר, שעד היום ראיתיו בעיקר בתפקידים קומיים, מפתיע כאן לחלוטין. הוא מגלם את קלאודיוס שנרצח שוב ושוב ושוב, ובהמשך את אופליה האומללה. אופליה שלו איננה דמות רומנטית ושברירית בלבד, אלא קורבן של מערכת שאין בה מקום לחלשים. היא מושלכת, נרמסת, ונמחקת על ידי המלט, שכבר אינו רואה בני אדם אלא מטרות.
על הבמה ניצב לאורך ההצגה סמל מרכזי. אריה עומד על כן. ברגע הראשון קשה שלא לחשוב על הסיסמה עם כלביא, ועל האופן שבו דימוי האריה משמש להצדקת כוח, עוצמה ומלחמה. אך ככל שההצגה מתקדמת, האריה מתפרק.
הוא נשחק, מתכער, מאבד מצורתו. כמו העם עצמו. המטורפים המשתוללים עושים מעשים שאין להם הצדקה ערכית או מוסרית, טובי הלב נשחקים עד דק, והאריה לא שורד. רק ראשו נותר ממנו, עם מבט שיש בו זעם ללא חמלה.
סמל המלכותיות מתאדה, משום שבמלחמה בלתי נגמרת, בהרג, בפילוג ובשררה מטומטמת, אין שום מלכותיות. יש רק ריק. אפסיות. כמו בלון נקוב שממנו יוצא האוויר לאט אך בעקביות.
ההצגה מלווה בשירים שנבחרו בקפידה. יידישע מאמע מושמע ברגע שבו על הבמה מתרחש ההיפך הגמור ממשמעותו הנוסטלגית.
שירים קצביים נוספים, וגם שיר של לאונרד כהן, מלווים את הטקסטים המצמררים ומעמיקים את תחושת הדיסוננס. התאורה חוברת למשחק ולמוזיקה ויוצרת אפקטים עוצמתיים שמעצימים עוד יותר את תחושת האיום וההתפוררות.
לצד הטקסטים מתוך המלט משולבים בעיבוד גם קטעים מתוך הנסיך של מקיאוולי, מדריך קלאסי לצבירת כוח פוליטי ושלטוני באמצעות הזרוע ולא במסגרת שלטון החוק.
ספר זה מלווה את חניכתו של המלט לעולם חדש שנבנה על הבמה, עולם שבו מוסר מפנה את מקומו לאסטרטגיה, והאדם הופך לאמצעי.
בסופו של דבר, המלט של קבוצת סמרטוט איננה הצגה שנעים לצפות בה, אבל היא הצגה שחשוב לראות. היא אינה מבקשת הסכמה, אלא עימות. עימות עם עצמנו, עם הערכים שאיבדנו, ועם הדרך שבה נקמה, אלימות ומשיחיות עלולות לרוקן חברה שלמה מתוכנה האנושי.
זו הצגה שמסתיימת, אך לא באמת נגמרת. היא ממשיכה להדהד הרבה אחרי שהאור באולם נדלק, והשאלה האמיתית שהיא משאירה פתוחה היא לא מה קרה להמלט, אלא מה קורה לנו.
על פי המלט מאת ויליאם שייקספיר
במאי ושותף לכתיבה: אבי גיבסון בר-אל
כתיבה ושותפה לבימוי: ירדן גלבוע
משחק: אבי גיבסון בר-אל, אילון פרבר, ירדן גלבוע
עיצוב תאורה: נדב ברנע
עיצוב תפאורה ותלבושות: אלונה רודנב
מוזיקה : יאן קוגן
יעוץ תנועתי ועריכת טריילר: סהר עזימי
עוזרת במאי: רוני דה-פיצ׳וטו
יעוץ דרמטורגי: איתי דורון
יעוץ אמנותי: אמיר אוריין- תיאטרון החדר
קבוצת התיאטרון סמרטוט:
מנכ״לית העמותה: עפרה פינקר
מנהל אמנותי: אבי גיבסון בר-אל
צילום תמונה: אפרת מזור
ניהול הצגה: דניאל כהן בוונסי
*הטקסטים המופיעים מהמחזה המלט- מבוססים על תרגומו של דורי פרנס
צילומי סטילס: אביבה רוזן
ווידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©