הנאהבים והנעימים, סטודיו ניסן נתיב

סיפור על אהבה אסורה

השם ״הנאהבים והנעימים״ נלקח מן הקינה על דוד ויהונתן והוא מציב כבר מראש את הפריזמה הפרשנית: סיפור אהבה בין שני גברים בתוך מסגרת דתית שאינה מאפשרת לה להיאמר.

זיסל ועזריאל הם אותם ״נאהבים ונעימים״. שניהם מודעים לנטייתם המינית, אוהבים זה את זה, ושניהם מבינים כי חייהם המשותפים אינם אפשריים בעיירה שבה הם חיים אלא במחיר כבד.

ההצגה נפתחת בעולם ישיבתי סגור, המוגדר על ידי סדר יום קבוע, היררכיה ברורה ופיקוח קהילתי מתמיד. הלימוד בחברותא, הישיבה תחת טלית אחת והקרבה הפיזית המותרת לכאורה בתוך המרחב הדתי הם הקרקע שעליה מתפתח קשר אינטימי. הקירבה הזו אינה רק פיזית אלא סימן סמוי של קשר רגשי עמוק. שני הבחורים אינם מבולבלים באשר לרגשיהם, אלא באשר ליכולתם לממשו.

ההצגה בוחנת את הפער בין חוויה רגשית פרטית לבין מנגנון נורמטיבי שאינו מכיר בה, ומדגישה את המתח הנובע מהצורך להסתיר את הקשר בתוך מבנה חברתי צפוף.
ההורים והקונפליקט המשפחתי

הוריו של זיסל מבינים, במידה מסוימת, את מצבו של בנם. ההצגה אינה מציגה אותם כעיוורים מוחלטים אלא כהורים הכלואים בתוך מערכת נורמטיבית שאינה מאפשרת חריגה. הפתרון שהם מציעים הוא נישואין.

הם כופים על זיסל להינשא לנערה יתומה, רוחלה, חסרת גב כלכלי ומשפחתי. דמותה של רוחלה מבליטה את הפער בין מוסר קהילתי לבין אחריות אישית. היא הופכת לכלי בפתרון בעיה שאינה שלה, והמשחק שלה משדר תסכול ושבר פנימי עדין שמאזן את המתח בין הדמויות הגבריות.

במקביל, אחותו של זיסל, רייזל, כמהה לעזריאל. היא מבקשת מאביה שיציע אותה לעזריאל, אך עזריאל מסרב שוב ושוב.

סירובו אינו ביטוי לאי משיכה בלבד אלא הכרעה עקרונית להימנע מחיים נורמטיביים כפויים. בכך הוא מחריף את החשד כלפיו ומעמיק את הקרע בינו לבין הקהילה. התקשורת בין רייזל לעזריאל ממחישה את המתח בין חירות אישית לדרישות מוסריות קהילתיות.

רגעי שיא דרמטיים

סצנת החתונה של זיסל היא אחת מנקודות השיא הדרמטיות. במהלך הטקס הוא מאבד את הכרתו. ההתעלפות אינה גימיק בימתי אלא ביטוי פיזי לקריסת המנגנון הפנימי.

למרות זאת, הוא מצליח לממש את הנישואין פעם אחת. הרגע הזה אינו מוצג כהתפכחות אלא ככניעה. אין בו פיוס אלא ניסיון להוכיח התאמה לנורמה.

נקודת המפנה מגיעה כאשר זיסל שומע שעזריאל עומד לעזוב את העיירה. כאן הוא נדרש לבחור באופן אקטיבי. בניגוד להיסחפות הקודמת אל החתונה, הפעם הוא יוזם.

הוא עוזב עם עזריאל ללובלין וחי עמו כאישה. ההצגה מנסחת זאת במפורש, ללא עמימות. גם בלובלין, עם כל החירות החדשה, הקונפליקט הפנימי של עזריאל נשאר: בין רצון בחיים נורמטיביים לבין אהבתו לזיסל. הקונפליקט אינו נעלם עם היציאה מן העיירה אלא משנה צורה ומורכבתו מובהקת יותר.

בימוי ועיצוב

העיבוד של מוטי לרנר וישראל זמיר מרחיב את הסיפור המקורי ומעניק לו מבנה תיאטרלי מובהק יותר. אם אצל זינגר הדגש הוא פסיכולוגי ומסופר ממרחק אירוני, כאן הקונפליקט מועלה אל קדמת הבמה דרך סצנות עימות, נוכחות קהילתית ודיאלוג ישיר. האהבה אינה רק תודעה פנימית אלא כוח הפועל בתוך מערכת חברתית.

הבימוי של אביחי בלחסן מדויק ומעודן. החלל הבימתי מצומצם יחסית ומדגיש את תחושת הסגירות. התנועה מדודה, מחושבת. הבחירה הזו יוצרת  אחידות קצבית.

התפאורה מעניינת ומאפשרת משחק בגבהים שונים, מה שמדגיש יחסי כוח ובידוד. השימוש בתאורה מדגיש רגעי אינטימיות מול חשיפה, ולעיתים יוצר תחושת השגחה או לחץ פנימי על הדמויות.

המוזיקה והשירים, המבוצעים על ידי התלמידים עצמם, משתלבים כחלק מהשפה הבימתית ולא כתוספת חיצונית, ומעניקים נופך ריטואלי שמחזק את התחושה הקהילתית.

תלבושות מוקפדות ומדויקות מביאות אחידות עיצובית לכל הדמויות. הן לא רק שחזור תקופתי אלא אמצעי לבניית זהות ולהעברת עומק רגשי של הדמויות. המראה הכולל מדגיש את המסגרת שבתוכה הן פועלות ואת המחיר של כל סטייה ממנה. התפאורה והתלבושות יוצרות אסתטיקה יפהפיה שתורמת רבות להצלחת ההצגה.

משחק ואנסמבל

זיו בשור בתפקיד זיסל מחזיק קונפליקט פנימי עם פתרון בלתי אפשרי והוא מעביר אותו היטב, מעביר אותו דרך מבטים ומילים. רועי עמרי בתפקיד עזריאל מציג דמות שעוברת שינוי. הוא מבין עם הזמן שהקשר עם זיסל איננו יכול לאפשר לו את החיים שהוא רוצה בהם, בעוד שזיסל כבר ויתר על כל מה שהיה לו כדי לחיות עמו. הדינמיקה ביניהם משתנה ומהווה את הציר המרכזי של העלילה.

המשחק של הנשים, במיוחד תמר יעיש בן אוזיליו בתפקיד רייזל, מאי סופר מור בתפקיד רוחלה ואמו של זיסל, מוסיף עומק ומתח רגשיים. הדמויות הללו אינן קריקטוריות אלא חלק ממערכת מורכבת שבה כל אחד משלם מחיר אחר.

רוחלה בפרט מעוררת תחושת אי נוחות מוסרית: היא אינה אשמה אך חייה מעוצבים בידי החלטות של אחרים.
המספר, אמג׳ד שוא, הוא אלחנן, מעניק מסגרת נרטיבית ושומר על זרימת הסיפור. אלחנן משמש גם כעוזר, הוא קומיקאי בחסד, והוא מוסיף פרספקטיבה קלה יותר ואף מרכך את המתח מבלי לפגוע ברצינות הדרמה.

מסגרת והישגים

כהפקת סטודיו של תלמידי מחזור ס"א ניכרת עבודה יסודית עם הטקסט וניסיון לשמור על ריכוז ואנסמבל. מדובר בעבודה ממוקדת שמציבה את החומר במרכז. עם זאת, בשל אופיו המצומצם של החומר נדרשת נקודת מבט בימתית חדה יותר כדי להימנע מאחידות. לעיתים חסרה הכרעה ברורה אם מדובר בטרגדיה של אהבה, בביקורת חברתית או במחקר פסיכולוגי של הדחקה.

אורך ההצגה, כשעתיים, מעמיס מעט על החומר האינטימי. יש סצנות שניתן היה להדק או לקצר מבלי לפגוע במבנה הכולל. יש כאן לעיתים חזרתיות שפוגעת בהתפתחות העלילה.

השורה התחתונה

״הנאהבים והנעימים״ בגרסת הסטודיו מצליחה להחזיק מתח רגשי לאורך זמן ולהציג סיפור אהבה שאינו מבקש רחמים אלא הכרה. היא מציבה את שאלת החירות האישית מול הכפיפות לנורמה דתית מבלי לפשט אף צד. בזכות עבודה בימתית מדויקת, עיצוב מוקפד ומשחק מחויב, ההצגה מותירה רושם ברור. עם עריכה הדוקה יותר הייתה יכולה להגיע לחדות גבוהה אף יותר.

שחקנים:

זיסל: זיו בשור
עזריאל: רועי עמרי
רייזל: תמר יעיש בן אוזיליו
רוחלה: מאי סופר מור
אמו של זיסל: רביד רונן
הרב יודיל: תומר ברזילאי
פרומה: שני לינדנבאום
אלחנן, מספר ועוזר: אמג׳ד שוא

בימוי ונוסח הצגה: אביחי בלחסן
מחזה: מוטי לרנר וישראל זמיר
עיבוד לסיפור 'השניים' של יצחק בשביס זינגר
תפאורה: אלונה רודנבת
תלבושות: דן נימריש, עידו הכהן
מוזיקה ועיבודים: לי קורן
תאורה: אורי רובינשטיין

צילום: אביבה רוזן