הסוחר מוונציה בהבימה

שייקספיר כתב מחזה אנטישמי. הוא לא חיבב יהודים, מן הסתם. יש כאלה שמנסים להקל, ואומרים שהוא רק שיקף את האנטישמיות בת זמנו. במחזה ה'סוחר מוונציה', הוא מציג את כל הדעות הקדומות נגד היהודים. היהודים הם אנשים תאבי בצע, נקם ורוע. היהודי האייקוני, שיילוק, הוא התגלמות כל הרע, הן מבחינה אישית והן ברמה החברתית. האנטישמיות בת אלפיים, ולאחרונה מרימה שוב את ראשה המכוער בכל עוז ובלי בושה. שיילוק של שייקספיר הוא אכן אדם מתועב, ובסופו של דבר שייקספיר מביא אותו להתנצר, כחלק מעונשו, כפי שהיה מקובל אז.

הבימה מתעלה על שייקספיר, במקום ובזמן וגם במינו של שיילוק

בהבימה התעלו על שייקספיר. הם העבירו את זמן ומקום המחזה לברלין הדקדנטית של לפני שנות המלחמה, ימי 'קברט' של ברכט, והפכו את שיילוק ל'פראו שיילוק', אישה. זוהי בחירה מעניינת וחדשנית. חנה לסלאו נפלאה בתפקיד פראו שיילוק. לסלאו, שלא שיחקה מעולם קודם במחזה של שייקספיר, מוכיחה כאן את גדולתה כשחקנית.

היא משחקת את המלווה בריבית שדורשת את ליטרת בשרו הפיזי של הסוחר שלווה ממנה כסף. היא זאת שמעריכה את תכשיטיה וכספה יותר מכפי שהיא מעריכה את חיי ביתה היחידה, אבל משחקה המצוין לא מכפר על כך, שהאווירה הכללית של הסלידה מיהודים, בעת הזאת, בישראל המוקצה, כשישראלים חוששים לנסוע ברחבי העולם כדי שלא יבולע להם, הולך יד ביד עם המסרים המקוריים של שייקספיר, ואף מגדיל עליהם. קשה לי כיום לראות הצגה שמעמידה את האנטישמיות בקדמת הבמה בצורה שכזאת.

היהודי הרע והנוצרי הטוב

לא רק זאת, אלא אף שפראו שיילוק מוצגת כמי שגורלה הסופי, להיות מגורשת למחנה השמדה, הוא גורל שממש מגיע לה. כל מעלליה המכוערים וצורת התנהגותה המעוותת, והלא מוסרית על פי כל קנה מידה אנושי, מביאים למסקנה כי גורל מר ממוות הוא לא פחות ממה שמגיע לה. כל זה, דווקא אחרי שהנוצרי הטוב ויתר לה על חלקו בעונשה, והתיר לה להישאר בבית שהופקע ממנה.

תמונת הסיום של ההצגה מותירה את הצופה באי נוחות, על דרך ההמעטה. את זה לא שייקספיר כתב. הבחירה בתמונה הזאת היא לחלוטין של היוצרים מחדש. המראה של היהודייה עם הטלאי, עם המזוודה, מגורשת, ואנחנו כיהודים יודעים בדיוק לאן היא מגורשת, זה מצמרר. ברור שזה לא הרושם שרצו היוצרים להותיר על הצופים, אבל זאת התוצאה.

היוצרים, שלקחו את הסיפור של שייקספיר, שמתרחש בוונציה, עם אנטישמיות איטלקית-אנגלית, שאפשרה ליהודים לכהן בכל משרה ונתנה להם יקר, למרות הדיעות הקדומות. בשלב הראשון, העברת הזירה לגרמניה הטרום נאצית, החברה הנהנתנית והמושחתת מוסרית, נותנת להם אפשרות להכניס בה מוטיבים מ'קברט'. ואכן, יש שירים, דראג, הומוסקסואלים מוצהרים ולא מוצהרים, הרבה מאוד צבעוניות של טרום מלחמת העולם השנייה, לצד עליית הנאציזם. מעבר לכך שה'טרנספר' הזה  בזמן ובמקום אפשר את הכנסת המוטיבים הצבעוניים והוורודים, הוא אפשר להכניס את האנטישמיות הנוראית מכולן, זאת שהביאה לשואה, בה נרצחו כשישה מיליון יהודים בצורות המזוויעות ביותר.

דיון באנטישמיות בתיאטרון הלאומי של ישראל הוא דיון שהוא אפשרי ואפילו כדאי. אפשר להרחיב ולקיים דיון תרבותי בנושא שנאת זרים ושונים. אפשר אפילו להשתמש בשייקספיר. יש במחזה שלו את המונולוג האחד והיחיד, המונולוג של 'האין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידיים… אם תדקרו אותנו, הלא נדמם? אם תדגדגו אותנו, הלוא נצחק? אם תרעילו אותנו, הלוא נמות?'. המונולוג הזה, שהוא חזק מאוד, והוא זה שנותן ליהודי את עמוד השדרה המוסרי שלו, לשיילוק ולכל יהודי אחר, דווקא המונולוג הנפלא הזה הולך לאיבוד בתוך התפאורה המורכבת של ההצגה.

התפאורה גונבת את ההצגה מהמונולוג החשוב ביותר

חנה לסלאו מדקלמת את המונולוג בזמן שהתפאורה מסתובבת. בדרך כלל התפאורה מכניסה אפקטים מעניינים להצגה, אבל בפעם הזאת היא פשוט גונבת את ההצגה ומסיחה את הדעת מהמילים החזקות אל הבמה המסתובבת, כשבחלק מהזמן אנחנו, לפי מקום הישיבה שלנו, לא רואים את לסלאו בכלל, או רואים אותה מהגב. חבל. מבחינתנו, כיהודים וכישראלים כיום, אנו רוצים לראות את הזוויות ההומניות של היהודי שכולם אוהבים לשנוא, והנה דווקא נקודת האור הזאת מתעמעמת.

הסיפור הנלווה לסיפור המלווה בריבית היהודייה, סיפורו של הלווה, שהיה בטוח שיצליח להחזיר את הכסף שנתן לאהובו. האהוב רצה לשאת אישה עשירה בת אצולה, ומצא את הדרך אל ליבה. משרתו מוצא את דרכו אל ליבה של המשרתת שלה, ושתי אלה מופיעות לבסוף במשפטו של הלווה כנגד המלווה היהודייה שמצטיירת שם בשיא שפלותה ועליבותה. הנוצרים הם האנושיים, הנדיבים, וביתה של פראו שיילוק רוצה להיות חלק מהם. היא לא ממש מצליחה בכך. היא נותרת חיצונית ובלתי חיננית גם כשהיא מבקשת להתנצר.

הסיפור שנמצא ברקע, סיפור אהבתם של פורשיה ובסאניו הגרמני, הוא סיפור חביב שמקליל קמעא את הסיפור המרכזי. המשחק הטוב, התפאורה המעניינת, הבמה המסתובבת והכוריאוגרפיה שמציגה בפנינו ריקודי דראג בתלבושות אופייניות, יוצרים אתנחתות בסיפור האנטישמי, אבל הם רק נותנים לו רקע שמבליט את יתרונם של בני אנוש רגילים (דהיינו נוצרים) על פני היהודים.

ובשורה התחתונה:

יש כאן הצגה מושקעת, עם משחק מצוין של חנה לסלאו ושחקנים נוספים, שסימן שאלה גדול מרחף על אופן הצגת היהודים בה. אופן הצגה שקשה לנו לקבל, בעיקר כאשר הזירה מועברת לגרמניה הטרום נאצית והנאצית.

https://www.facebook.com/share/v/15qN5DJccN/

יוצרים ושחקנים

• מאת: ויליאם שייקספיר
• תרגום: דורי פרנס
• בימוי: משה קפטן, מירי לזר
• דרמטורגיה וכתיבת פרולוג – אפילוג: נגה אשכנזי
• תפאורה: ערן עצמון
• תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)
• תלבושות: אביעד אריק הרמן
• עריכה מוסיקלית: מירי לזר
• עיצוב וידיאו: אריק אביגדור
• כוריאוגרפיה: חיים פרשטיין

• שיילוק: חנה לסלאו
• אנטוניו: יגאל שדה
• פורשיה: דאנה איבגי
• נריסה: ספיר אזולאי
• בסאניו: מתן שביט
• גרציאנו: אלכס קרול
• לורנצו: ויטלי פרידלנד
• סלארינו: ישי בן משה
• סולניו: ניר זליחובסקי / אבישי מרידור
• ג'סיקה: הילה שלו
• פראו גובו: דוית גביש
• דוכס: עודד לאופולד
• נסיך מרוקו + גבר ברלינאי: שפי מרציאנו
• נסיך אראגון + תובל: ניל משען / אבישי מרידור
• זמר גרמני: טל קלאי

לפרטים ומועדים נוספים:

הסוחר מוונציה – הבימה