הפצוע הישראלי, קבוצת העבודה, בתמונע

'הפצוע הישראלי' מבית 'קבוצת העבודה', אנסמבל אותו מביים ומוביל יגאל זקס, הוא עבודת שכבות. ההצגה מתקלפת כמו בצל, ומכריחה אותנו, הצופים, להישאר כל הזמן על קצות הבהונות, ולבחון את זוויות הראייה שלנו בכל פעם מחדש. בכל כמה דקות מתקלפת שכבה, ואנחנו מבינים שבעצם, מדובר בעולם קיומי שונה לגמרי מזה שחשבנו. רק לקראת סוף ההצגה אנחנו מבינים, פחות או יותר בשלמות, במה מדובר בעצם,  ואנחנו, כמובן, לא נעשה פה ספוילרים מיותרים, כיוון שההצגה הזאת בהחלט ראויה לכך שתלכו לבדוק בעצמכם במה מדובר.

הדקות הראשונות מראות לנו מראה שאנחנו רגילים מדי לראות כמוהו בימי המלחמה הנוראים שאנו חווים מאז השבעה לאוקטובר, ובעצם, מימי קום המדינה. פצוע שסביבנו בני משפחתו, וזמרים באים לשיר לו שירים. אנחנו מיד מתחברים להילה של פצועי המלחמה, שכולם רוצים ביקרם אחרי שהקריבו מגופם ונפשם עבור המדינה, ואז מסתבר לנו שהסיטואציה היא אחרת. זה לא חייל, אלא איש בן שלושים פלוס, שלא נפגע בפעילות צבאית, אלא בנסיבות עלומות שלא יתגלו לנו במהלך ההצגה. למה לא יתגלו? מסיבות טובות למדי, אבל למען האמת, זה לא באמת משנה.

הגאוניות של ההצגה הזאת היא במעבר חד וחלק בין פרספקטיבות ראייה, היא מכריחה את הצופה לגבש דעה, ולשנות אותה. כמו קלידוסקופ שמביא לנו תמונה אחרת, ההצגה מביאה אותנו לשוטט בין תפישות, להבין עד כמה גיבוש הדעה שלנו הוא סטריאוטיפי, ומשם אנחנו ממהרים לגבש דעה אחרת, לפי הנסיבות שכביכול מתחוללות לפנינו בשלב הבא, עד שמסתבר שגם זאת 'מציאות מדומה' והמציאות מונחת, אולי, עוד שכבה אחת מתחת, וכך עוד מספר פעמים, עד שאנחנו מגיעים לשכבה האחרונה, ובה אנחנו מבינים שהמציאות, של ההצגה ובכלל, היא עניין מתעתע, שלעיתים קרובות אנחנו מתקשים להבחין בין מצבים ומציאויות, ואנחנו מספרים לעצמנו סיפורים, כמו גיבורי ההצגה שמתחוללת מול עינינו.

מה שברור הוא, שעד כמה שהעלילה היא מופרכת לעיתים, או כפי שאחד הצופים הגדיר בדרכו החוצה (כן, אני תמיד מאזינה), 'זה היה מאוד משונה אבל גם מאוד מעניין'. דווקא הטוויסטים הללו בעלילה, שמטלטלים אותנו בין זרמי תודעה וחשיבה, שמדגימים לנו כמה שאיננו יודעים, בעצם, ואת הצורך שלנו למהר ולקטלג את המציאות ובני האדם כדי להכניס משמעות והגיון, לעיתים קרובות אינם קיימים שם כלל.

האספקט שיש בו הכי פחות היגיון הוא הדיבור. בזה אחר זה עולים אנשים שמדברים את עצמם לדעת, הם פולטים מילים וביטויים שממחישים לנו שהמילים איבדו משמעות, מה שאמור היה לתת תוכן מרוקן את הדברים מאיכויותיהם, מה שאמור להסביר הופך את הדברים לסתומים, ובכלל, המילים שפורחות באוויר הופכות את התקשורת בין אנשים למורכבת יותר, במקום לפשט אותה.

ההצגה הזאת היא קומדיה, שיש לה הרבה מאוד רבדים וניואנסים, כראוי למבנה הבצל השכבתי שלה, כך גם ההומור מתקלף. בתחילה, יש להודות ביושר, ציפיתי לצחוק בקהל, שלא הגיע. הנושא, הפצוע, שהוא כנראה חייל, לא התיר כנראה לצחוק. אחר כך התחיל לבוא הצחוק, בתחילה טיפין טיפין, ואחר כך בזרם חזק ובצחוק גדול.

ההצגה היא מורכבת, ונראה שלא כל הצופים יכולים לתפוש את כל מה שמתחולל על הבמה. לוקח זמן עד שהצופים מבינים את השינויים שמתרחשים לנגד עיניהם בלי הפסקה, וזה ראוי ונכון. אחר כך הצופים מתרגלים לקילופי השכבות ושינויי המציאויות, והלוא הדברים קורים, לצערנו ולשמחתנו, גם בחיים עצמם. אנחנו רצים אחרי מציאות משתנה, מנסים להדביק אותה, ואם ניתן – ליצור אותה. ולפעמים אנחנו לא ממש מבינים אותה, ואז נותר לנו הפתרון שמצאו הדמויות בהצגה, לפרוש מהמציאות הממשית שלהם למציאות מדומה.

שאפו גדול על משחק מצוין, בראש ובראשונה למעיין בלום, שמגלם דמויות רבות, והוא מגלם אותן בחן ובהצלחה מרובה. בין הרופא המתחזה שנותן לנו שפע של מלל רפואי, לבין ההורה הערבי של הפצוע, שמנכס לעצמו את 'אורי' הפצוע הישראלי, דרך מנשה המבולבל, שרוצה לרצות את כולם, הוא שובה את ליבנו. גם שמעון מימרן, בתפקיד מנהל המחלקה, מרתק. דמותו מתפתחת, צומחת, גדלה ומשתנה מול עינינו.

ליז רביאן מצוינת בתפקיד תמר, אשתו הנאמנה של הפצוע הישראלי, ואורלי טובלי מרתקת בתפקיד האם. התפאורה כוללת עבודת וידיאו מעניינת, שתורמת למשמעויות השונות שההצגה לובשת ופושטת.

בשורה התחתונה: הצגה מעניינת שמפעילה את בלוטות הטעם, הריח, ובעיקר המחשבה. עלילה מרתקת ביותר, בימוי מוקפד ומשחק מצוין שיביאו אתכם לשמוח על כך שיצאתם מהבית לצפות בהצגת פרינג' שכדאי לראותה.

צילומי סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי

מאת: נעם גיל // בימוי: יגאל זקס // עיצוב תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ // וידאו: עפר הררי // עיצוב תאורה: אורי רובינשטיין // מוסיקה: נעמה רדלר // ע. במאי: שגיא קרישר // שחקנים: מעין בלום, שמעון מימרן, ליז רביאן, אורלי טובלי, ויקטור סבג

הפצוע הישראלי