הרועה בקולנוע

בסרט 'הרועה' (Bergers) יש לנו גיבור בשם מתיאס, שהוא מחבר הספר שהפך לסרט, בידיה האמונות של סופי דראספ, הבמאית.

מתיאס הוא פרסומאי ממונטריאול, שמחליט ברגע לשנות את חייו באופן דרמטי. הוא מוותר על הנוחות העירונית של קוויבק, ועובר לפרובנס, דרום צרפת, בכוונה לנהל חיים של רועה כבשים, לגדל צאן, לחיות בלב הטבע, להתמודד עם קשיים פיזיים, מנטליים וכלכליים.

הסרט מצליח ללטש תמונה חיה מאוד של הנוף הפרובנסלי שמורכב מהרים, ערים קטנות, ומטבע פראי ויפהפה של הכפרים והאלפים, וממראות היום־יום של גידול כבשים וחיים בחווה לחיות. יש בו הרבה רגעים של קרבה הקצב לטבע, רגעים שמאפשרים חיבור רגשי, שלווה, וחיבור בין אדם לסביבתו

דראספ לא מתעלמת מהקשיים: שמש, קור, לבנה, הבדידות. החיים כרועה הם לא רומן אוטופי, אלא מסע לא פשוט, שמושפע מהסביבה, מהאקלים ומהחברה. המסגרת העירונית שהאדם עוזב לעומת החיים הפשוטים, שהם לעיתים סיזיפיים, מעוררים שאלות על זהות, שייכות ומשמעות שאנשים שונים מחפשים בחייהם.

הסרט מאופיין בקצב איטי שהוא לא תמיד נוח לצופה, במיוחד אם הוא מחפש עלילה עם תהפוכות דרמטיות. אבל קצב זה מאפשר צפייה והתתבוננות, ומאפשר להרגיש את הזמן, את העבודה הפנימית של הדמות, את ההתרחקות מהעולם המודרני.

דרך סיפורו של הרועה, הסרט עוסק גם בנושאי מאקרו, כמו ההשפעה של המדיניות על חיי הפרט, הקושי של פרנסה חקלאית והקשר לטבע, קונפליקטים של שמירה על הסביבה מול לחצים כלכליים. ברמה האישית, עלילת הסרט מראה לנו שהבחור הזה שרוצה להיות רועה, ומתקרב לטבע ואל פשטות החיים מתוך אידיאולוגיה, צריך לעבור דרך פיזית וגם דרך מוסרית וריגשית.

השחקנים המרכזיים, בפרט זה שמשחק את דמותו (דמיאן בונהאר) של מתיאס, מצליחים להעביר את הבדידות, התסכולים והתקווה בלחץ של החיים החדשים בצורה אמינה. אין כאן משחק גדול מהחיים, אבל  יש רגישות, שיוצרת משחק שאפשר להזדהות איתו.

כמובן שיש לנו כאן גם מערכות יחסים בין אנשים, ואפילו זוגיות שנבנית בין מתיאס לבין בחורה צעירה שהכיר כשהייתה פקידה במשרד ההגירה, ואחר כך עזבה הכל והצטרפה אליו. שניהם הפכו לצמד רועים. אגב, בסוף הסרט נכתב ששניהם עוסקים בתחום זה, רעיית כבשים, עד עצם היום זה.

מעניין גם לראות כיצד מתיאס, הבחור העירוני והמשכיל, קושר קשרים עם בעלי חוות פרובינציאליים בעלי תפישות נוקשות ופשטניות לגבי החיים (אחרי הכל, אנחנו בפרובאנס), וגם עם מהגר אחד ממרוקו, שמלמד אותו לרעות כבשים למרות שהוא שונא אותן.

קצב איטי, סבלנות דרושה

כפי שכבר צוין – הסרט לא מתאים לצופים שמחפשים אקשן, דרמה מהירה או עלילות פיצוץ רגשיות חזקות. הקצב איטי מאוד, והרבה סצנות הן רגעים של שקט, חוסר עשייה פעילה, התבוננות, שאולי ייראו פחות חווייתיות לחלק מהצופים.

רגעים קשים מול רגעי אידיליה

הסרט לא מתיימר להחביא את הקושי, ויש סצנות שיכולות להיות לא־נוחות לצפייה: הבדידות, הכישלונות, התגובות של הטבע ושל אנשים. זה חלק מהחוויה, אבל גם עשוי להיות מבחן אישי.

אסתטיקה שמרנית יחסית

אין כאן ניסויים חזותיים מאוד פורצי דרך או סגנון קולנועי שובר מוסכמות. הבחירה באסתטיקה נקייה, פתוחה, כמעט  כשלעצמה, היא חלק מהקסם של הסרט, אך היא גם מגבילה אותו מבחינה סגנונית.

'הרועה' הוא סרט שמזמין אותנו לעצור, לנשום ולהרהר. הוא מזכיר שהחיים אינם תמיד מסלול, ושהקשר לטבע, לאדמה, לצאן, עשוי להיות לא רק סמל של רומנטיקה אלא מקור ללמידה עמוקה על מי אנחנו, מה חשוב לנו, ואיזה מחיר אדם מוכן לשלם כדי לרדת מהמסילה הבטוחה.

יש בסרט יופי עז והשראה, אך גם רגעים לא קלים ומאתגרים, כולל סצינות של הריגת כבשים שחלק מהצופים אינם מסוגלים להתבונן בהן. זוהי לא חוויה קולנועית נוחה, ואפשר גם לצאת ממנו בתחושת 'היה טוב, אבל איטי מדי'. אלה שאוהבים קולנוע שקט, מדיטטיבי, שמתעסק בדברים קטנים וגם גדולים – ימצאו בו הרבה משמעות.

בשורה התחתונה:

'הרועה' הוא סרט עבור צופה שמוכן להקדיש את הזמן והקשב לסרט איטי שאורכו כשעתיים. זה לא סרט משמח או קליל, אלא סרט כנה עם לב ונשמה. מי שאוהב סרטים שמדברים על טבע, על שינוי דרסטי, על חיפוש עצמי, זהו סרט מתאים מאוד. לאלה שמחפשים משהו מהיר, עם מתח גבוה או דרמה טעונה, זה לא הסרט המתאים.

בימוי ותסריט: סופי דראספ (Sophie Deraspe)

מבוסס על: D’où viens-tu, berger? מאת מתיאס לפבור (Mathyas Lefebure)

שחקנים ראשיים:

דמיאן בונהאר (Damien Bonnard) – מתיאס

נאדיה תרז’נקייביץ’ (Nadia Tereszkiewicz)

אוליבייה גורמה (Olivier Gourmet)

הפקה: ACPAV (קנדה), Les Films de l’Autre Côté (צרפת)

שנת הפקה: 2024

שפות: צרפתית, קנדית־צרפתית