השקת פנאן: תוכנית לשילוב נוער בסיכוי במסגרת חינוכית של תיאטרון יפו

השקת 'פנאן – תיאטרון נוער יפואי', תוכנית חברתית חינוכית שנועדה לספק מסגרת ומקצוע לנוער שנפלט ממסגרות חינוכיות ביפו, נוער ערבי ויהודי כאחד, היא יוזמה שיצאה מהמסגרת של תיאטרון יפו הערבי-יהודי, ושל תיאטרון אל סוראייה, שהם שני גופים שעובדים יחד מזה שנים רבות. יגאל עזרתי, מנכ"ל משותף של תיאטרון יפו, יזם את הפרויקט הזה, ופנה אל אמנים ואנשי ארגון וחינוך שיכולים לסייע בקידום ובהפעלת הפרויקט.
בפתיחה שרו לנו אכראם עודה ואליאס חדוב, שניהם שרים באופן עצמאי אך גם שרים במסגרת הצגות והופעות בתיאטרון יפו, כגון ההצגה על פריד אל אטרש.

יגאל עזרתי הציג בפנינו את אמונה עספור מתיאטרון אל סורייאה, שותפתו לפרויקט. לדברי אמונה "המיזם הזה אמור לעבוד עם נוער יפואי שנפלט ממסגרות חינוכיות, וללמד אותם את מקצועות התיאטרון, לתת להם אפשרות למקצוע. אנחנו בקשר עם העירייה. התוכנית לא תמומן מהתקציב השוטף של התיאטראות".
אמונה מוסיפה: "אני עומדת כאן היום כקול של דור שמאמין שהשינוי מתחיל מהשטח. זה פרויקט חברתי. שנלחם בהדרה ובהדרה כפולה, של נוער שבא מאוכלוסיות מודרות. בני נוער שניצבים במאבק על שייכות. אנחנו מציעים לנוער את הבמה. מקנים להם תחושת אחריות חברתית בעזרת ביטוי אמנותי.

לא פועלים מפטרונות אלא כברית. בני הנוער שמרגישים את הפערים, חינוך פוליטי שדורש חינוך שוויוני לכולם. זהו פרויקט שמאמין בכשרון והיכולת של הדור הצעיר להשפיע על עתידו.
בימוי, כתיבה,סיפורי חיים. כשמכירים במציאות ומעזים להציע אלטרניבה. אנחנו רואים את הנוער ופועלים עבורו. דווקא במציאות מקטבת האמנות היא גשר לעתיד אחר. הנוער שלנו מביא את הכשרון, כל השקעה היא אמירה".

בימים הקרובים ייפתח פרויקט הדסטרט כדי לגייס את הסכום הנדרש לניהול התוכנית, שמוערך ב- 200 אלף שקל.

סמירה סריא, שמופיעה בתיאטרון יפו, עלתה עם קטע סטנד אפ ששילב עברית, ערבית ואנגלית וריגש מאוד את הקהל. היא דיברה, בין השאר, על תחושת השייכות למקום ולמדינה, על הדרה ועל תקווה.

מנשה נוי, שמשחק באופן קבוע בהצגות של תיאטרון יפו ומגדיר את עצמו כשחקן של התיאטרון, סיפר:
"בתקופת אוסלו אנחנו אנשי החמישיה היינו מקובלים על כל השבטים, אפילו החרדים. אפילו אנשי ערפאת צפו בנו.

יום אחד מטלפן אלי נועם סמל ומספר לי על מחווה להצגה 'מחכים לגודו' של בקט בתיאטרון יפו. אני לא אומר לא לבקט. לא הכרתי קודם את התיאטרון ואת יגאל עזרתי. נוכחתי לדעת שאין דרך אחרת, אלא מפגש וחיכוך. אתה משחק עם שחקנים ערביים, והכל יוצא במפגש. ואז עשינו את 'הזמן הצהוב' של גרוסמן, עם מונולוגים. עשיתי תפקיד כפול, של איש שב"כ ומתנחל. רצינו להציג בהתנחלויות ובכפרים ערביים ולא יצא.

בתקופת 'שומר חומות' התחילו לינצים ביפו, עכו ולוד. אני נשברתי, כשראיתי תמונות של בעיטות בראש ראיתי שהניסיון נכשל. הייתי בהתקפי חרדה. אמרתי לקרן שאני מרגיש כמו מישהו שנמצא בעורף, הישראלים אומרים, איזה שלום. ואז הגיע השבעה באוקטובר. היינו במקום של די. מה אנחנו מעוללים. אני לא יכול לשאת את זה. אז למה כן. למה להמשיך עם גודו והמשיך לעבוד. אני לא יודע אם יהיה פה שלום, אבל יהודים ןערבים ימשיכו לחיות פה יחד ולכן צריך לעבוד יחד. האמנות היא מעבדה להוצאת הסיפורים,יצירת קונפליקטים ופתרונם.

רוברט דה נירו נשא נאום, מלחמה על הדמוקרטיה בארצות הברית ואיך אמנות יוצרת כר משותף בין אנשים ןמתנגדת לדיקטטורה. כולם יכולים להפגש במקום האנושי. יש גרעין משותף.

יצא לי להכיר את יגאל שממשיך ללכת בדרכו והוא מדביק אותך. 200 אלף שקל זה כסף קטן בימינו.

אני שחקן של תיאטרון יפו, משחק ב'נביאים קטנים', שכאילו נכתבו עכשיו (נביאי תרי עשר). מדברים על אוייב שיבוא לפה. יהיה חורבן ואתם תשלמו מחיר. אין דיבור על בית מקדש ועל מזוזות.  אבל יש גם נבואות נחמה. חוזה חדש ונבנה עתיד יותר טוב".

ישי אראל, שלוקח אף הוא חלק בניהול הפרויקט, סיפר: "אני התחלתי לכתוב מחזות, המחזה הראשון שלי היה 'התרנגולים של יפו'. הרמתי טלפון ליגאל שנתן לי את הבמה. להצגה הזאת חיפשנו שחקן צעיר ערבי ולא מצאנו, עד שהביאו לי נער צעיר, חתול רחוב, שנפלט מכל מסגרת עם משפחה מפורקת. הוא נכנס, שיחק, ההצגה הצליחה, ובשבוע שעבר הוא פגשתי בו במקרה. הוא ישב בניסן נתיב, הוא לומד שם שנה שנייה,ו הזמין אותי להצגה 'חפץ' בה הוא משחק.

יגאל עזרתי סיפר "כנראה שנקבל מקום מהעירייה. ננסה בכל דרך, גם דרך קרנות. אבן הדרך הראשונה היא 50 אלף שקל. כשנגיע לסכום הזה, נפתח. אנשי התיאטרון, תיאטרון יפו ואל סורייאה, ילמדו. אנשי מקצוע מכל ההפקות בכל התחומים. לא רק משחק, גם וידיאו, עיצוב תפאורה וכל מקצוע אחר שקיים בתיאטרון. בני הנוער יבואו ממסגרות שונות. יצרנו קשר עם עירוני כ"ב, נוער שנפלט ממסגרות חינוכיות. יש נוער ביפו שמעוניין בתוכנית".

צילום סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי