ינואר 24, 2026
זהו סיפור על שושלת שהיא מהלב הפועם של התרבות היהודית במאה ה־20 וה־21. זהו סיפור על מילים וצבע, על יערות וילנה הבוערים בזיכרון, ועל השתקפויות דקות בתוך שמן על בד.
זהו סיפורה של משפחת סוצקבר: מהמשורר אברהם סוצקבר, בתו הציירת רינה סוצקבר קלדרון, והדור השלישי, הדס קלדרון ואחותה, המבקש להבטיח שהזיכרון יישמר.
ב־20 בינואר ציינו בני המשפחה שנה לפטירתה של רינה סוצקבר קלדרון. תאריך זה טעון במיוחד: היא הלכה לעולמה בדיוק 15 שנה לאחר מות אביה, אברהם סוצקבר, מגדולי משוררי היידיש של העת המודרנית.
צירוף המועדים הזה נדמה כמעט כמעשה גורל: סגירת מעגל בין אב לבתו, שחייהם ויצירתם שזורים זה בזה עד שקשה להפריד בין שירה לציור, בין מילה לצבע.
רינה נולדה לתוך בית שהיה ספוג אמנות. “זה היה היכל תרבות,” מתארים בני המשפחה, "מקום שבו אמנות לא הייתה תחביב אלא אורח חיים. גדולי היוצרים והמשוררים של התקופה פקדו את הבית, והשיח האמנותי היה חלק מהיומיום. בבית כזה, טבעי היה שהיצירה תהפוך לשפה ראשונה".
הרגע ששינה את חייה התרחש בילדותה, כאשר מארק שאגאל, ידיד קרוב של המשפחה, נתן לה את הפאלטה הראשונה שלה. מאותו רגע, היא לא הפסיקה לצייר עד יום מותה. בתחילה חלמה להיות רקדנית וזמרת, אך הציור הלך ותפס את מרכז חייה, עד שהפך לדרך הביטוי העיקרית שלה.
מי שליווה אותה לכל אורך הדרך היה בעלה, משה קלדרון. הוא מספר על המפגש הראשון עם בית סוצקבר כחוויה מטלטלת: “נכנסתי לבית שלהם, והרגליים רעדו. זה היה היכל התרבות של סוצקבר.” בתחילת דרכם המשותפת, רינה עדיין התלבטה בין מחול, שירה וציור.
“כשראיתי אותה מציירת,” הוא נזכר, “אמרתי לה: תפסיקי לרקוד, ותתחילי להתמסר לציור.” המשפט הזה סימן תפנית. משה הפך לעוגן, לתומך, ולמי שאפשר לה להתמסר לחלוטין לאמנותה.
רינה לא הסתפקה במסלול מקומי. היא נסעה לווינה ולמדה אצל ארנסט פוקס, אבי זרם “הריאליזם הפנטסטי”. שם פיתחה טכניקת עבודה קפדנית בשמן: שכבות על גבי שכבות, בנייה איטית של עומק, ציור שמזמין את הצופה להיכנס פנימה.
סימן ההיכר המובהק של יצירתה היה מוטיב ההשתקפויות. בציוריה, המציאות לעולם אינה חד ממדית; תמיד יש בה הד, השתקפות של עבר בתוך הווה, של עולם פנימי חבוי.
“אמא שלי הייתה אישה מאוד מופנמת,” מספרת בתה, הדס קלדרון. “הציור היה הדיבור שלה.” בראיון נדיר עם יהודית גרעין כל, שנשמר כתיעוד יקר, דיברה רינה עצמה על ההשתקפויות, על הצורך להנציח את מה שחומק מן העין, את מה שאינו ניתן ללכידה ישירה.
ציוריה, שבוצעו בטכניקת שמן קלאסית אך בשפה אישית לחלוטין, הוצגו בתערוכות רבות וזכו להכרה רחבה. גדולי היוצרים והמשוררים ביקרו בתערוכותיה, וראו בה אמנית בעלת קול ייחודי, שאינו נשען רק על שם האב אלא עומד בזכות עצמו.
גם לאחר המלחמה המשיך להיאבק, הפעם על מקומה של היידיש. הוא התעקש לכתוב בשפה הזו גם בארץ, למרות התנגדות הממסד. הדס מספרת כי אביה סירב לוותר: “הוא כתב ביידיש והתעקש על היידיש, למרות שבן גוריון אמר לו שבארץ מדברים עברית ולא יידיש.” עבור סוצקבר, היידיש הייתה שפתם של מיליונים שנרצחו, והשקטתה הייתה מחיקה נוספת.
אחד הסיפורים הדרמטיים בחייו הוא חילוצו מיערות וילנה. הרוסים החליטו לחלץ את המשורר לאחר שהפואמה “כל נדרי” הוברחה אליהם. לפואמה צורף פתק שהפך לאגדה: “קורא יקר, תקרא את זה כיוון שהכול אמת.” מטוס נחת בלב היערות, וסוצקבר עלה עליו כשאשתו פרידה על ברכיו. כדור נאצי פילח את הכובע שלו, אך החטיא את ראשו.
האמת הזו ליוותה אותו גם במשפטי נירנברג, שם היה העד היהודי היחיד מטעם ברית המועצות. השנה מציינים 80 שנה למשפטים, ובמרכז האירועים עומדת שוב דמותו של סוצקבר כעד, כמשורר וכאדם שהטיח אמת בפני העולם.
ככל שסוצקבר הזדקן, געגועיו לוילנה, “ירושלים דליטא”, הלכו וגברו. הוא מסר לרינה צילומים ישנים של העיר שאהב. “כשהוא הזדקן,” מספרת הדס, “הוא אמר כל הזמן: כמה אהבתי את וילנה.” רינה לקחה את הצילומים הללו וציירה אותם עבורו. היא הפכה את השחור לבן לצבע, לא ככיסוי אלא כהחייאה.
המסע המשותף של האם והבת, הדס, לוילנה הפך לימים לבסיס לסרט “מי יישאר” (ווער וועט בלײַבן), המבוסס על שירו של סוצקבר.
הסרט עוקב אחר הדס קלדרון, הדור השלישי, במסע בעקבות סבה. זהו מסע שמנסה לאחוז בקצות החוטים של תרבות שנמחקה כמעט כליל, ולשאול מה נותר ממנה כיום.
הסרט משלב גם צילומים שצילמה הדס בעצמה של סבה, והופך את החיפוש האישי לאמירה אוניברסלית.
היום, הדס קלדרון, שחקנית ויוצרת, נושאת את הלפיד. “אני ניסיתי להתרחק מהשואה,” היא מודה, “אבל הבנתי שזה חלק ממני.” עבורה, הזיכרון אינו עניין מוזיאלי אלא חי, נושם, דורש פעולה.
ביחד עם נועם סמל, היא פועלת לשימור תרבות גטו וילנה. סמל, מאנשי התיאטרון הבולטים בישראל, מדגיש כי וילנה היא “עולם ומלואו”, וכי התיאטרון שפעל בגטו וילנה בחסות הנאצים היה מעשה של התנגדות רוחנית.
ההצגה “גטו”, של יהושע סובול, הוא מספר, הפכה לאחת ההצגות הישראליות המוצגות ביותר בעולם, משמרת את הסיפור הזה.
לדבריו, אברהם סוצקבר סייע רבות בעיצוב התשתית התרבותית של הסיפור, והחיבור בין משפחת קלדרון למשפחת סוצקבר יוצר רצף נדיר של יצירה וזיכרון.
“הדס קלדרון היא נשמה יהודית,” אומר סמל, “והחיבור הזה בין סוצקבר לקלדרון הוא חיבור של דורות, של תרבות ושל אחריות.”
עם פטירתה של רינה, החליטה המשפחה להקים קרן לשימור התרבות. מטרתה להבטיח שציוריה יוצגו בתערוכות וימשיכו לפגוש קהל. “לאמא שלי היה הכי חשוב שאנשים אוהבים את הציורים שלה ובאים לתערוכות שלה,” אומרת הדס. “זה מה שרצתה באמת.”
בתערוכות לזכרה של רינה סוצקבר קלדרון נחשף הדיאלוג המתמיד בין המילים של אברהם לצבעים שלה. הוא כתב ביידיש על היערות, על האש ועל האובדן; היא ציירה את ההשתקפויות של אותם יערות בתוך עיניים מיוסרות אך מלאות תקווה.
לצפייה בסרט שהוקרן בפתיחת התערוכה:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©