"זה עובד? של בראדלי קופר לא תמיד עובד. לפעמים הוא פשוט ארוך ולא מהודק מספיק. אבל זה לא אומר שהסרט הוא רע. יש בו ערך כלשהו ולא הייתי פוסלת אותו לחלוטין.
זהו סרט שמצליח להיות אינטליגנטי ורגיש במידה, ובו בזמן להרגיש כמו פגישת טיפול יקרה מדי שבה המטופל מדבר נפלא, מנתח את עצמו לדעת, אך מסרב לעבור תהליך של ממש.
יש כאן מתח בין מקצועיות הוליוודית מלוטשת לבין פחד גבהים רגשי. קופר, שמוכיח שוב שהוא במאי שיודע להעמיד סצנה ולהוציא משחקניו את המקסימום, מגיש לנו יצירה שמתרחשת בניו יורק המודעת לעצמה, עיר שבה רגשות הם מטבע עובר לסוחר וכל וידוי אישי הוא פוטנציאל למונולוג בברודוויי או לסטנד-אפ במרתף אפלולי בווילג'.
אלכס וטס נובאק, בגילומם של וויל ארנט ולורה דרן, הם הזוג הזה שכולנו מכירים: אלו שמדברים על הכל, שמבינים את הדינמיקה של הזוגיות שלהם ברמה אקדמית כמעט, ובכל זאת מוצאים את עצמם טובעים בשלולית של שחיקה אפרורית.
התפאורה הניו-יורקית אינה רק גיאוגרפיה, היא הלך רוח שלם שבה השתיקה היא אויב והניתוח העצמי הוא דת.
הסרט נפתח לא בפיצוץ דרמטי אלא בפירוק הדרגתי, בחינה של סדקים קלושים שהפכו עם השנים לתהומות. אלכס, בצעד שמרגיש כמו קלישאה של משבר אמצע החיים אך מבוצע בכנות מפתיעה, מחליט לעלות על במת הסטנד-אפ.
הבחירה הזו היא לב העניין: הבמה עבורו היא לא מקום להצחיק, אלא מקום שבה הוא יכול לשלוט בחשיפה שלו, להפוך את הכאב שלו לבדיחה ובכך לסרס את היכולת של הכאב הזה לפגוע בו באמת. טס, מהצד השני, נאלצת לצפות בשינוי הזה מהצד ולהתמודד עם השאלה: האם נותר לה מקום בתוך הזהות החדשה והחשופה-לכאורה של בעלה.
הבחירה המרכזית של התסריט למקם את משבר הזהות של אלכס על במת הסטנד-אפ היא מבריקה ומקוממת בו זמנית. עבור אלכס, המיקרופון אינו כלי להצחיק, אלא כלי לנרמל את הכאב שלו דרך פאנץ'-ליינים.
קופר מנתח כאן תופעה תרבותית: העידן שבו אנחנו חושפים את "האמת" שלנו רק כשיש לה תזמון קומי. הסטנד-אפ בסרט אינו משחרר; הוא כולא את אלכס בתוך גרסה מלוטשת של הסבל שלו. במקום לדבר עם אשתו במטבח, הוא מדבר עליה מול קהל של זרים שמשלמים על בירה, ויוצר חיץ של אירוניה בינו לבין האינטימיות האמיתית.
הטרגדיה כאן היא שאלכס בטוח שהוא עובר תהליך של חשיפה, בעוד שהוא למעשה בונה סביבו חומות של הומור עצמי שמסרסות כל סיכוי למגע אמיתי. הסטנד-אפ כאן הוא לא אמנות, הוא פסיכודרמה לעשירים בלבד.
באופן פרדוכסלי, ככל שהדמויות בסרט מדברות יותר, כך הן מבינות פחות. קופר משתמש בדיאלוגים המבריקים שלו כדי להראות כיצד השפה האמריקאית המודרנית, זו של ה"פסיכולוגית מדוברת", משמשת ככלי בריחה. טס ואלכס מנתחים את היחסים שלהם כמו פתולוגים שמבצעים נתיחה בגופה שעדיין נושמת. "אני מרגיש שאת לא נוכחת", "אני זקוקה למרחב של הגדרה עצמית". אלו משפטים שנשמעים נכון בחדר הטיפולים, אך על המסך הם מדגישים את הניתוק.
הסרט מצטיין ברגעים שבהם המילים נגמרות, בסצנות שבהן הצילום האינטימי מתמקד בנשימה כבדה או במבט שמוסט הצידה. שם, בין השורות הכתובות היטב, נמצאת האמת המלוכלכת שהדמויות מנסות נואשות להסתיר תחת מעטפת של אינטלקטואליזם צרוף. הבעיה היא שהסרט עצמו מתאהב לפעמים במילים של עצמו, ומסרב לתת לשקט לנצח.
אחת הנקודות המעניינות והשנויות במחלוקת בסרט היא התיאור של ילדי המשפחה. בצעד נועז, קופר מעצב אותם כדמויות הבשלות ביותר בסיפור.
בעוד ההורים (אלכס וטס) מתנהגים כמו מתבגרים מאוחרים שמחפשים את עצמם בתוך עננה של וודקה וסטנד-אפ, הילדים מתבוננים בהם במבט מפוכח, כמעט אנתרופולוגי.
הם לא קורבנות פסיביים של המשבר הזוגי; הם המצפן המוסרי שלו. יש בכך אמירה חריפה על דור שגדל לתוך שקיפות רגשית רדיקלית, אבל יש כאן גם סיכון קולנועי של סכמטיות. הילדים בסרט הם "מבוגרים קטנים" מדי, מה שמעורר שאלה לגבי האמינות שלהם כדמויות בשר ודם, אך משרת את התמה המרכזית: עולם שבו המבוגרים איבדו את הסמכות המוסרית שלהם לטובת חיפוש עצמי בלתי נגמר שמקדש את ה"אני" על פני ה"אנחנו".
ניו יורק ב"זה עובד?" אינה העיר הרומנטית של וודי אלן או העיר הזוהרת של "סקס והעיר הגדולה". זוהי עיר של קירות דקים, של רעש תמידי ושל מודעות עצמית חונקת.
קופר משתמש במרחב האורבני כדי להמחיש את הצפיפות הנפשית של הגיבורים. הדירה שלהם, המועדונים האפלים, הרחובות העמוסים. הכל מרגיש כמו תפאורה למחזה שבו "הגיהנום הוא הזולת", אך במקרה הזה הזולת הוא בן הזוג שאתה עדיין אוהב אבל כבר לא יכול לסבול.
העיר מייצגת את המנטליות האמריקאית שדוחפת להישגיות גם בתחום הרגשי: אם אתה לא "עובד" על הקשר שלך, אתה נכשל.

הלחץ הזה להצליח בזוגיות כמו בקריירה הוא המנוע הסמוי של הסרט, והוא זה שהופך את הצפייה בו לחוויה מעיקה ומחכימה בו זמנית. הוא מראה לנו שגם בלב המטרופולין הכי מחובר בעולם, אפשר להרגיש בדידות מזהרת בתוך מיטה זוגית.
הבעיה המרכזית של "זה עובד?" אינה טמונה ברעיון, אלא בנטייה שלו לחזור על עצמו כאילו הוא חושש שהקהל לא הבין את התובנה בפעם הראשונה.
אנחנו מקבלים סצנה של וידוי, אחריה ניסיון כנה למחצה להתקרבות, ואז נסיגה בלתי נמנעת. המבנה המעגלי הזה אמנם נאמן למציאות של זוגיות קפואה, אך מבחינה קולנועית הוא יוצר תחושת שחיקה אצל הצופה.
הדיאלוגים מנסחים שוב ושוב את אותה נקודה מזוויות שונות, ובשלב מסוים אתה מוצא את עצמך מבקש מהבמאי: "הבנו, עכשיו תכאיב לנו באמת".
יש כאן עודף של מילים ומחסור ברגעי שבירה שאינם מנוסחים היטב. ברגעיו הטובים ביותר, הסרט דווקא שותק.
יש סצנות יומיומיות קטנות שבהן מבט חטוף בין ארנט לדרן אומר הרבה יותר מכל פאנץ'-ליין במועדון קומדיה, ושם מסתתר הסרט המצוין שיכול היה להיות כאן לו קופר היה מעז להשליך את התסריט המוקפד הצידה ולתת למצלמה פשוט לתעד את הריקנות.

המקצועיות של קופר כבמאי היא מעל לכל ספק. הצילום אינטימי ומחבק, המשחק של לורה דרן הוא כרגיל שיעור במורכבות רגשית, וויל ארנט מצליח להשיל מעצמו את המניירות הקומיות המוכרות לטובת משהו פגיע ומחוספס יותר.
הכל עובד, הכל מתקתק, אבל חסר כאן הניצוץ שיגרום לסרט להדהד בראש ימים אחרי הצפייה. סרט שעוסק במשבר זהות קיומי צריך להרשות לעצמו להיות קצת פחות "בסדר". הוא צריך לקחת סיכון סגנוני, לחרוג מהתלם של הדרמה הקומית האיכותית ולתת לצופה בעיטה בבטן.
במקום זאת, "זה עובד?" מסתפק בטפיחה על השכם ובאמירה מפוכחת על כך שאהבה אינה נעלמת אלא פשוט נשחקת. זו תובנה נכונה, אפילו עמוקה, אבל היא מוגשת בצורה סטרילית מדי.
בסופו של דבר, השאלה שבכותרת, "זה עובד?", נותרת תלויה באוויר ללא מענה חד משמעי, וזהו אולי דווקא ההישג הכי גדול של הסרט. הוא מסרב לספק פיוס הוליוודי מתקתק או קתרזיס מזויף.
הקשר בין אלכס לטס לא מתוקן ולא נהרס; הוא פשוט ממשיך להתקיים בתוך אי-הוודאות. העמימות הזו ראויה להערכה, גם אם היא משאירה את הצופה בתחושת רעב קלה. מדובר ביצירה אינטליגנטית במידה, שתספק ערב של צפייה ומחשבה, אך לא תהפוך לקלאסיקה או לנקודת מפנה בקולנוע העכשווי.
זהו סרט שבוחן את גבולות היכולת שלו להכיל כאב, ומחליט לעצור רגע לפני שזה באמת מתחיל לשרוף.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©