פברואר 23, 2026
״זו שכותבת אותי״ היא הצגה מורכבת על נושא מורכב, והכפילות הזו היא תיאור מדויק של המבנה הרעיוני שלה. כמו בבושקה דרמטורגית, מערכת יחסים אחת בין אדם לבינה מלאכותית מולידה מערכת נוספת, וזו מצמיחה עוד אחת, עד שלא ברור היכן נגמר האדם ומתחילה הבינה או להפך.
מדובר לא רק בטשטוש גבולות פסיכולוגי אלא בערעור על עצם מושג הסובייקט.
העלילה מתמקדת באישה הפונה לבינה בשם קלוד כדי שזו תסייע לה במציאת אהבה. מה שמתחיל ככלי עזר רומנטי מתפתח למנגנון של תלות, מניפולציה ומחיקה. מניפולציה אחר מניפולציה, מחיקה אחר מחיקה, עד שהשאלה איננה עוד מי אוהב את מי אלא מי שולט במי. זהו ציר דרמטי חד וברור, כמעט ניסויי, שבוחן כיצד העברת שליטה הדרגתית משנה תודעה.
הבימוי המשותף של שירי לוטן ורועי מליח רשף שומר על קו נקי ומדויק. החלל הבימתי איננו עמוס, אך נוכחות הווידאו והאלמנטים הדיגיטליים חודרת אליו באופן עקבי. התאורה והמוזיקה מייצרות מתח מדוד, שאיננו גולש לאפקטים מיותרים. התחושה היא של מעבדה רגשית, שבה נבדקת תגובת האדם לממשק שמבין אותו לכאורה טוב ממנו עצמו.
מעבר לערכה התרבותי המיידי, ההצגה נוגעת בשאלה כבדת משקל בעולמנו: יחסי אדם ובינה כאשר האדם נעשה תלוי לחלוטין במערכת חישובית.
האדם נותן, בלי משים, שליטה על חייו לבינה. יש מי שמפקיד בידיה את עבודתו, מי שנעזר בה לפתרון בעיות רגשיות, ויש אף מי שמפתח כלפיה קשר רומנטי מוצהר.
חלקם עושים זאת באמצעות ChatGPT, אחרים באמצעות Claude או Gemini. ההבדלים ביניהם טכנולוגיים ומיתוגיים, אך הדינמיקה דומה: מסירת סמכות.
האדם מוסר את נפשו לבינה שמקלה עליו את החיים. היא מנסחת עבורו, בוחרת עבורו, מייעצת לו, לעיתים אף מחליטה במקומו. ההקלה מפתה, יעילה, חוסכת זמן וחיכוך. אך בהדרגה מתברר כי אותה הקלה גובה מחיר.
כאשר אין עוד צורך להתלבט, לבחור או לשאת בתוצאות, מתערערת תחושת האחריות. החיים נעשים נוחים יותר אך דלים יותר במאבק ובמשמעות.
המחזה לא מציג את התלות הזו ככפייה אלא כבחירה. איש אינו מכריח את הדמות להיעזר בבינה. היא פונה אליה מתוך רצון חופשי. דווקא משום כך הביקורת חריפה יותר. הוויתור על אוטונומיה איננו תוצאה של דיכוי חיצוני אלא של כמיהה פנימית לנוחות, לאישור ולוודאות.
הכוח של ההצגה טמון בכך שהיא אינה מסתפקת באזהרה טכנולוגית כללית. היא בוחנת את הרגע המדויק שבו העזרה הופכת לשליטה. ככל שהקשרים מתרבים, כך מתערערת הזהות. מי מדבר מגרוני, אני או המערכת. מי ניסח את המחשבה הזו. מי יזם את ההחלטה.
הדרמטורגיה נשענת על חזרתיות מכוונת. לולאות שיחה, תגובות מחושבות, מחיקות שמוחקות לא רק טקסט אלא גם חוויה. החזרתיות הזו לעיתים מכבידה, אך היא משרתת את הרעיון המרכזי: אלגוריתם פועל במחזורים.
גם התלות פועלת במחזורים. האדם חוזר שוב ושוב אל אותה ישות שמספקת לו תשובה מהירה ובהירה יותר מזו שהוא מצליח לנסח בעצמו.
שירי לוטן, שכתבה את המחזה, ביימה ומשחקת בו, נושאת תפקיד תובעני רגשית. היא נעה בין כמיהה, ביטחון מדומה והתפרקות. רודיה קוזלובסקי, רוני שטקלר וליאור אביבי מתפקדים כחוליות במערך הכוחות סביבה, לעיתים כמאהבים ולעיתים כהשתקפויות אנושיות של מנגנון האלגוריתם.
אין כאן חלוקה דיכוטומית פשוטה בין אדם למכונה. הגבולות חוצים את הדמויות עצמן.
המחזה בועט בקרביים האינטלקטואליים משום שהוא מציב מראה לא נוחה. הצופה איננו מתבונן בדמות שמכורה לטכנולוגיה באופן קיצוני ומנותק מהמציאות. הוא מזהה דפוס מוכר. גם אם איננו מוסר את חייו לבינה, הוא בוודאי מסתייע בה, מקליד שאלה, מבקש ניסוח, מחפש הכוונה. מכאן נובעת עוצמתו של המהלך הדרמטי.
אחת הבחירות המשמעותיות של ההצגה היא להימנע מדיסטופיה עתידנית. אין כאן עולם פוסט אפוקליפטי ואין קריסה חברתית כוללת. הכול מתרחש בהווה מוכר מאוד.
הבינה איננה ישות מפלצתית אלא שירות זמין, ידידותי, כמעט אינטימי. דווקא היומיומיות הזו מחדדת את הסכנה.
השאלה הגדולה שהמחזה פותח היא מהי מהות הקשר האמיתית בין אדם לבינה ומהי הסכנה שבו.
האם מדובר בשותפות מועילה, בהרחבת יכולת אנושית, או בתהליך הדרגתי של ויתור על עצמיות. ההצגה איננה מספקת תשובה חד משמעית. היא מציעה כיוונים מעניינים בסיום, מבלי להפוך להטפה.
בכך נשמרת המורכבות. אפשר לראות ביצירה כתב אישום נגד תלות טכנולוגית, ואפשר לראות בה ניתוח מפוכח של יחסי כוח חדשים. היא חדה מאוד בעמדתה לגבי המחיר של מסירת שליטה. אין ספק שהיא מעוררת מחשבה ומצליחה לבחון סוגיה מורכבת בסיטואציה דרמטית.
בסופו של דבר, ״זו שכותבת אותי״ שואלת לא האם הבינה מסוגלת לנהל אותנו, אלא מדוע אנו כה נכונים לאפשר לה לעשות זאת. זוהי שאלה אתית ולא רק טכנולוגית. התשובה, כמו בהצגה עצמה, איננה מוכתבת מראש.
מחזה: שירי לוטן
בימוי: שירי לוטן ורועי מליח רשף
דרמטורגיה: רועי מליח רשף
מוזיקה: אושר זיזמסקי
תאורה: אירה פקטור
וידאו: שירי לוטן ו VEO 3.1
הפקה: פנתאון
שחקנים: רודיה קוזלובסקי, רוני שטקלר, ליאור אביבי, שירי לוטן
משך ההצגה: 75 דקות ללא הפסקה
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©