זינגר בקאמרי

המחזמר שעומד לעלות בקרוב בתיאטרון הקאמרי, זינגר, מבוסס על מקרה אמיתי, של יהודי בשם פיטר רחמן. רחמן, כמו יהודים נוספים ברחבי העולם, מצא את דרכו לשיקום ולעושר.

אחרי ששוחרר מאושוויץ, הוא חיפש את הדרך לבנות את עצמו כאדם חדש ולפצות את עצמו על מה שנגזל ממנו. זה לא תמיד קרה בדרך הישרה ביותר, אבל זינגר בנה לעצמו אימפריה, על כל מה שכרוך בכך, כולל מחירים לא פשוטים ברמה האישית. המחזה המקורי הוצג בתיאטרון השייקספירי בלונדון בסוף שנות השמונים.

תיאטרון הקאמרי מציג גרסה מוזיקלית ל-Singer הבריטי משנות ה-80, ומזמין את הקהל הישראלי להתמודד עם הגבול הדק בין קורבן לנבל. בין דרמה אפית בלונדון למחזה מוזיקלי בתל אביב, דמותו של זינגר נותרה מטרידה ומעוררת מחשבה.

כאשר המחזאי הבריטי פיטר פלנרי העלה ב-1989 את Singer ברויאל שייקספיר קומפני, הקהל הבריטי פגש דמות יוצאת דופן: ניצול שואה יהודי שהופך לאימפריית נדל"ן אכזרית בלונדון שלאחר המלחמה. פלנרי הציב את הדיסוננס במרכז – קורבן שהופך למקרבן, אדם שמורשת אושוויץ חקוקה בגופו ובו בזמן דורס ברגל גסה את החלשים. הביקורות הבריטיות היללו את הדרמה: The Guardian כינה אותה "מדהימה", ו־British Theatre Guide דיבר על "דרמה עוצרת נשימה".

כאשר Singer עלה באנגליה ב־1989, הדמות הראשית נתפסה כאלגוריה חדה לחברה הבריטית תחת תאצ'ר: ניצול שואה שהפך ל"אימפריית נדל"ן" אכזרית – מראה לעולם שבו שוק חופשי פירק את החברה והותיר את החלשים מאחור.

שלוש שנים מאוחר יותר, תיאטרון באר־שבע הביא את 'זינגר' לישראל, בעיבודה של נאוה סמל ובבימויו של מיכה לבינסון. ששון גבאי גילם את הדמות הראשית, וההפקה שמרה על האופי הדרמטי, כמעט ריאליסטי, של המחזה המקורי. זו הייתה הצגה ישירה, רצינית, שמיקדה את תשומת הלב בשאלות המוסריות: כיצד ניצול הופך למקרבן? האם טראומה מצדיקה חטא מוסרי? ההפקה הישראלית המוקדמת ביקשה לפתוח דיון בחברה הישראלית על הדואליות הזו, אך עשתה זאת בשפה דרמטית ישירה, כמעט חסרת פיוט.

שלושה עשורים לאחר מכן, תיאטרון הקאמרי מביא את הסיפור לישראל, בתרגום חדש, של שחר פנקס ותום חודורוב, ובבימויו של גלעד קמחי. ההבדל הבולט ביותר הוא הצורה: מיצירה דרמטית אפית זינגר הפך למחזה מוזיקלי. אמיר לקנר, שהלחין מוזיקה מקורית, מעניק לדמותו של זינגר קול פנימי,  שירים מלאי כאב, תשוקה וקרע פנימי. התוצאה היא חוויה רגשית שמביאה את הקהל הישראלי לעומק התהום בין טראומת השואה לבין דמותו המורכבת של הגיבור.

המעבר מדרמה אפית בריטית למחזה מוזיקלי ישראלי אינו רק בחירה אמנותית אלא גם אמירה תרבותית. הקאמרי בחר למסגר את סיפורו של זינגר בז'אנר המחזמר, ז'אנר המזוהה לרוב עם בידור קליל, אך כאן משמש כלי לעיסוק בחומרי נפץ רגשיים. השירים מעניקים לדמות ממד פנימי שאי־אפשר לחשוף בדיאלוג בלבד: הזעם, האובדן, תחושת ההישרדות והאשמה – כולם מתפרצים במוזיקה.

במקום להסתפק במבט חברתי מרוחק, המחזמר מקרב את הקהל אל עולמו הפנימי של הגיבור. הז'אנר המוזיקלי מאפשר להפוך סיפור קשה על טראומה, ניצול וכוח לאירוע תיאטרלי סוחף, שבו הצופה לא רק שומע את סיפורו של זינגר אלא מרגיש אותו בגוף ובנפש. הבחירה הזו הופכת את "זינגר" לפרשנות חדשה: יצירה ששואלת מהי הדרך הנכונה לספר סיפור טראומטי לקהל ישראלי בן זמננו.

בעוד באנגליה Singer נתפס כאלגוריה לחברה הבריטית המפולגת של סוף שנות השמונים. סיפור על מהגרים, גזענות וכוחות שוק דורסניים. בישראל זינגר הופך לדיון פסיכולוגי-מוסרי באדם הטראומטי. הקאמרי לא מסתפק במבט על החברה; הוא מבקש לחדור לנפשו של הניצול, להעמיד אותנו מול שאלה מצמררת: מה עושה הטראומה למוסר של האדם?

השוואת שתי ההפקות משרטטת את הפער התרבותי בין לונדון לתל אביב. הבמה הבריטית ביקשה לנסח כתב אישום חברתי; הבמה הישראלית מעצבת קינה מוסיקלית על הפצע שלא הגליד. ועדיין, הדמות נשארת זהה: גבר מבריק, אכזרי, שובר מוסכמות, שקשה להחליט אם לשנוא אותו או לרחם עליו.

יפעת צחי קיראל, מנכ"לית הקאמרי, מספרת על הבחירה להציג את זינגר על במת התיאטרון כרגע: "זהו שיח על זכרון וטראומה. הסתכלות על הדרך בה אנו בוחרים לחיות אחרי שעולמנו חרב. כיצד בונים חיים חדשים אחרי חורבן. כולנו זקוקים לאמפתיה וראיית האחר". הטראומה היהודית-הישראלית כיום היא כפולה: התמודדות עם זכר השואה לצד התמודדות עם טראומת השבעה לאוקטובר.

"התיאטרון הוא שותף לסיפור", היא מוסיפה. "הוא נותן מראה של המציאות, כשהמבט במראה מאפשר גם לראות איך לעצב אותה מחדש".

גלעד קמחי, במאי ההצגה והמנהל האמנותי של הקאמרי, מספר גם הוא על הבחירה ב'זינגר' והשינויים שנערכו במחזה שיעלה בקרוב בקאמרי.

"המחזה נכתב לפי סיפורו של פיטר רחמן, שהיה מקושר עם האצולה הבריטית ושמו היה מקושר עם 'זינגריזם', הפך לפועל שמשמעו ניצול דיירים באמצעות סחיטה. למעשה, זהו סיפורם של שלושה ניצולי שואה.

הקצין האוקראיני, אותו משחק רמי ברוך, מאלץ את זינגר להכות את מאניק, עציר אוקראיני. זינגר ומאניק ניצלים, ועימם סטפן, אחיינו של זינגר. כל אחד מהם מתמודד עם הטראומה שלו בדרך אחרת. סטפן, האחיין, שקוע בתיעוד וחי את העבר, זינגר חי את העתיד וממציא את עצמו מחדש,
ומאניק, השלישי שלא מסוגל לזכור, כיוון שהמכות גרמו לו לשיטיון".

ומכאן, הקשר להווה. "אחרי ה 7.10", אומר קמחי, "כולנו מתמודדים עם פוסט טראומה, כל אחד בדרכו. אנחנו עוברים עם הדמויות את ההתמודדות עם הטראומה. איך שינתה אותנו הטראומה, האם מנציחים או מתמודדים על ידי כמיהה לחיים? כל אחד נותן את התשובה שלו". בהצגה כמו בחיים.

קמחי מספר על העבודה עם עמוס תמם, כוכב המחזמר, "זאת פעם ראשונה שאני עובד עם עמוס תמם. הוא תמונת ראי הפוכה לזינגר ורגישותו לסביבה היא נדירה. זה מה שהופך את חדר החזרות לאתגר מרתק".

בעוד שהמחזמר זינגר עומד לעלות בחודש הבא, בפברואר יעלה המחזמר 'קברט'. האחד מתרחש אחרי השואה, השני לפני המלחמה, ואת שניהם מביים גלעד קמחי.

בשורה התחתונה: 'זינגר' מחזיר את הקהל הישראלי אל השאלה המרכזית: איך מתמודדים עם טראומה נוראית, משנת חיים, ולשרוד? מהי הדרך הנכונה ביותר?

הקאמרי מציג לפנינו שאלה: איך לספר סיפור טראומטי בצורה מזעזעת אך גם מעוררת חמלה, ובו בזמן מהנה תיאטרלית? הקאמרי בוחר לענות עליה במחזמר, בצורה חומלת ונוגעת.

מחזה מקורי: פיטר פלנרי

תרגום שחר פנקס, תום חודורוב
בימוי גלעד קמחי
תפאורה ערן עצמון
תלבושות אורנה סמורגונסקי
מוזיקה אמיר לקנר
תנועה אביחי חכם
וידאו עומרי רוזי
תאורה אורי מורג
בובות יאנה מלישב, גילי קוזין-אולמר, אמירה פנקס
ייעוץ בובות גוני פז
עוזרת במאי נעה גודל
סאונד ישי חממי
תזמורת תזמורת המהפכה, ניצוח: רועי אופנהיים
שחקנים עמוס תמם, נדב נייטס, רוי מילר, רמי ברוך, אלינור וייל, אבי טרמין, אסתי קוסוביצקי, מתן און ימי, טובית סמאי, עמית שושני, נעם ברט, גלי פרנק, טל פרלמן, אריאל קורט

צילומים לכתבה זאת: אביבה רוזן