זמן, געגוע בקפה הקאמרי

 המופע זמן, געגוע, שמציגים בפנינו אסתי זקהיים, אחת השחקניות החביבות עלי, אלחי לויט והמוסיקאי שי בן יעקב המוכשרים, במסגרת אנסמבל אספמיה ובהנחיית דליה שימקו, הוא מופע מתוק. כזה שמחמם את הלב ומאפשר שעה של התמכרות לנוסטלגיה ולחיים של שגרה.

לעיתים הסיפורים מן החיים שמובאים בו, אשר נכתבו על ידי עדנה בוכמן, הם קצת מרירים וקצת חמצמצים, אבל הם תמיד מלאי הומור. אלה סיפורים קצרים, קצרצרים אפילו. לעיתים המעט מחזיק את המרובה. אין צורך בפילוסופיה. החיים עצמם, הפשוטים, היומיומיים, מספקיים לנו מספיק זוויות ונקודות ראייה.

בין הסיפורים, הילדה השמנה שגדלה להיות אישה שמנה, ואימה התעמרה בה והורידה את ביטחונה העצמי לעפר, לצד התוכי שלה, שחזר על המילים הבוטות. שמנה, טיפשה. עד שבאה עת נקם. סיפור אחר מזכיר במשהו את המערכון של רבקה מיכאלי ויוסי בנאי, על המהנדס ואשת המהנדס שהולכים לחתונה, והיא חרדה שמא לא יידעו שהיא אשת מהנדס. פה האישה לחוצה מכך שלא קיבלה הזמנה. לאחר שקיבלה את ההזמנה לחתונה, היא ממררת לעצמה את החיים, בקשר למה תלבש, כמה כסף צריך לתת לחתונה ועם מי יושיבו אותה לשולחן. או האישה שאחייניתה פוגשת מחזר מלפני ששים שנה, לפני שהתחתנה, והיא מוצפת גל של נוסטלגיה שמכעיס את בעלה, והוא בטוח שהיא תיכף תברח לו למחזר החתיך, כשכולם כבר בני שמונים.

הכל תלוי בזווית הראייה בחיים, אומרים לנו הסיפורים הללו, וזה בדיוק מה שיש ללמוד מהם. שינוי קל בזווית הראייה, יביא את החיים להיות פחות חמצמצים ויותר טובים, אלא שזאת מסקנה שלנו, כקהל, מותר להסיק. ואפשר, כמובן, רק להתבדר ולצחוק, לשיר יחד עם האמנים על הבמה את השירים הישנים והאהובים.

השחקנים והמוסיקאי, שמתפקד גם כשחקן מידי פעם, מספריפ  שרים ורוקדים לפני הקהל, בעברית ובלועזית. הם פועלים כצוות מיומן. הם מספרים לקהל בקפה תיאטרון של הקאמרי, שמורכב ברובו מבני גיל הזהב, סיפורים שבוודאי מוכרים להם, לפחות ברוח הדברים. הם מזדהים ומתמוגגים מן הסיפורים. עם זאת, גם צעירים יותר יכולים ליהנות מן הסיפורים הללו.