חזרות תחת טילים

התיאטרון הישראלי בין אזעקות לפרמיירות שלא הגיעו

השגרה בישראל כבר מזמן אינה שגרה. מי שחי כאן יודע שהיומיום מתנהל בין תקופות של רגיעה מתוחה לבין רגעים שבהם הכול נעצר בבת אחת. מאז ימי הקורונה, דרך סבבי לחימה חוזרים ועד מלחמות של ממש, מוסדות התרבות למדו להיפתח ולהיסגר כמו אקורדיון. ובכל זאת, בכל פעם שזה קורה מחדש, ההפתעה והאכזבה עדיין שם. במיוחד כאשר רגע לפני העלאת הצגה חדשה, האורות כבים.

זה בדיוק מה שקרה לאורן יעקובי. המחזה שלו “קיר זכוכית” היה אמור לעלות במוצאי שבת בתיאטרון בית לסין. ההצגה כבר עמדה על קו הזינוק. השחקנים מוכנים, התפאורה עומדת, הקהל רכש כרטיסים אז הגיעו החדשות. עוד מלחמה, עוד הנחיות התקהלות, עוד עצירה מוחלטת.

יעקובי מספר שציפי פינס, מנהלת התיאטרון, והבמאי אלדר גרויסמן גוהר החליטו לא לעצור. למרות ביטול הפרמיירה, החזרות נמשכו. השחקנים עלו על הבמה והציגו את המחזה מול אולם ריק כמעט לחלוטין. בקהל ישבו רק כמה אנשי הפקה. לא היה קהל. אבל ההצגה התקיימה.

“ברור שההצגה תעלה ברגע שעולם התרבות ייפתח מחדש”, הוא אומר. “אי אפשר לעצור את התהליך”.

מחזה ישן שקיבל משמעות חדשה

כאשר “קיר זכוכית” עלה לראשונה בשנת 2013 הוא עסק בנושא שהיה אז כמעט שולי בשיח הישראלי: רילוקיישן. מעבר לחיים בחו״ל מתוך רצון להגשים חלום מקצועי.

באותן שנים הדיון הציבורי סביב ההגירה מישראל היה אחר לחלוטין. דיברו אז על מחאת יוקר המחיה ועל התופעה שהפכה לכותרות כאשר ישראלים גילו שהמילקי זול יותר בגרמניה. אבל הרעיון של מעבר לחו״ל עדיין לא נתפס כמוצא או כפתרון אלא כהגשמה אישית.

במחזה של יעקובי הגיבורה היא רקדנית שמחליטה לעבור לברלין כדי לעסוק באמנות המחול במקום שבו היא זוכה להערכה ולתמיכה תקציבית. זהו סיפור אישי על אמביציה, משפחה וזהות.

אבל במבט של היום, אומר יעקובי, המחזה מקבל שכבות נוספות. אירופה השתנתה. ברלין השתנתה. גם האופן שבו ישראלים מביטים על האפשרות לעזוב את הארץ השתנה. הפגנות פרו פלסטיניות בערים אירופיות, כולל בברלין, הפכו לחלק מהמציאות הפוליטית.

עבור הדמויות במחזה המעבר כבר איננו רק הגשמת חלום אמנותי אלא שהוא כרוך גם במתח זהותי ובשאלות של שייכות.

“בסופו של דבר”, אומר יעקובי, “זה סיפור משפחתי. דרמה שעוסקת בפוסט טראומה, בזיכרון של שורדי שואה ובדור השני והשלישי שלהם. הרילוקיישן הוא רק המסגרת”.

חזרות באי וודאות

הסיפור של “קיר זכוכית” איננו יוצא דופן. כמעט כל תיאטרון בארץ נמצא בימים אלה במצב דומה. חזרות נמשכות אך מועדי הפרמיירה מתערערים.

בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר מנסים לשמור על סוג של שגרה לצד המלחמה, אומרת ציפי פינס, מנהלת התיאטרון. "אנחנו ממשיכים לקיים את החזרות להצגות חדשות כסדרן, בהתאם להנחיות פיקוד העורף. זאת על מנת שכאשר תתאפשר פתיחה מחודשת של האולמות, בית ליסין יהיה ערוך ומוכן לחזור להציג כמתוכנן".

בימים אלה מתקיימות חזרות לעוד 2 הצגות: ״חנאל ומכבית״, קומדיה המבוססת על דמויות סדרת הרשת המצליחה, שהיתה מתוכננת לעלות ב-27.3. את המחזה, המביא לראשונה לבמה את בני הזוג הגרושים והבלתי נפרדים חנאל ומכבית, כתבו אושרית סרוסי וחן רוטמן ומביים אודי גוטשלק.

בשבוע שעבר התחילו כמתוכנן החזרות להצגה ״שונאים, סיפור אהבה״, עיבוד בימתי של נועה לזר לספרו של חתן פרס נובל לספרות יצחק בשביס זינגר. ההצגה, בבימויה של שיר גולדברג, מתוכננת לעלות ב-17.5. סיפורו של הרמן ברודר, בניו יורק שלאחר מלחמת העולם השניה, המקיים במקביל מערכות יחסים עם שלוש נשים.

ציפי פינס: "כולנו חווים ימים מורכבים ומאתגרים, ועם זאת החלטתי להמשיך ככל הניתן את החזרות להצגות הבאות. זה מאפשר לחלק מהשחקנים, היוצרים והעובדים להמשיך ליצור ולעבוד ומייצר אופק. בנוסף, אנחנו למודי ניסיון בסגירת התיאטרון בפתאומיות ובהתנעה מחודשת שלו, ומנסים להיערך בהתאם. לתיאטרון יש את היכולת לספק אסקפיזם, לשמח, לרגש, להצחיק, ואני מקווה שנוכל לחזור להציג בקרוב".

השחקן דודו ניב מתיאטרון התיאטרון הקאמרי מספר על החזרות להצגה “הלוויה חורפית” שהייתה אמורה לעלות ב־28 במרץ. כרגע, לדבריו, לא ברור כלל אם תעלה במועד זה.

“אחרי השבוע הראשון של המלחמה”, הוא מספר, “השחקנים ביקשו מהנהלת התיאטרון לחזור לחזרות. גם אם הפרמיירה תידחה, אנחנו רוצים להיות מוכנים”.

במילים אחרות, העבודה נמשכת מתוך הנחה שהרגע שבו האולמות ייפתחו שוב יגיע במפתיע כפי שהוא מגיע תמיד.

ניב משתתף גם בהצגה נוספת, “דוד וניה”, המחזה הקלאסי של אנטון צ׳כוב שמוצג בתיאטרון מלנקי. הייתי אמורה לצפות בהצגה באותו יום בו המלחמה התחילה.

אבל דווקא שם יש גם בשורה אחרת. בניגוד לתיאטראות הגדולים, תיאטרון מלנקי עומד בתנאי ההתקהלות ויש לו מרחב מוגן ולכן הוא מתכנן לפתוח מחדש את הדלתות ב־18 במרץ. “דוד וניה” צפוי לחזור לבמה ואני אהיה שם.

בתוך המציאות הזו פועל גם מיכאל כורש, שחקן שמוצא את עצמו בין כמה הפקות מוקפאות במקביל. הוא משחק ב“קזבלן” בתיאטרון הבימה, ב“אדיפוס” בקאמרי וב“סטורי של סבא” במסגרת תיאטרון השעה. כל ההצגות הללו נעצרו בבת אחת.

ובכל זאת, החזרות נמשכות. כורש עובד בימים אלה על ההצגה המחודשת “שכונת חיים” בתיאטרון השעה, ומספר עד כמה החוויה השתנתה.

“כבר בנסיעה לחזרה אני דרוך”, הוא אומר. “אני נוסע לרמת גן ומסתכל כל הזמן לצדדים, רק כדי לדעת לאן לרוץ אם תישמע אזעקה”.

לדבריו, לא מדובר בפחד תיאורטי אלא במציאות יומיומית. “אתמול הווייז שיבש לי את הדרך ופתאום מצאתי את עצמי בכביש 4, במקום פתוח בלי בניינים ובלי מחסה. לא היה לאן לרוץ. זו הייתה תחושה מאוד לא נעימה”.

חיים בתוך אי ודאות מתמשכת

השיחה עם אנשי התיאטרון נוגעת במה שמרגישים רבים מהם בשנים האחרונות: תחושה מתמשכת של חיים ללא אופק יציב. “כבר שש שנים אין חיים נורמליים”, אומר ניב. “הלא נורמלי הפך לנורמלי”.

במילים אחרות, אי הוודאות הפכה לשגרה. השחקנים והיוצרים התרגלו לכך שתהליך עבודה על הצגה יכול להיעצר לפתע. לפעמים בגלל מגפה עולמית, לפעמים בגלל מלחמה ולפעמים בגלל סבב לחימה קצר יותר.

העייפות היא חלק מהמציאות הזו. גם כורש מתאר אותה היטב. “כולנו מגיעים עייפים לחזרות”, הוא אומר. “דואגים לבני משפחה, חלק אפילו מביאים ילדים קטנים כי אין מסגרות”.

לדבריו, גם הבמאי מביא את ילדיו לחזרות, והמרחב המקצועי הופך בבת אחת למרחב משפחתי מאולתר. “הכול מתנהל בצל אי ודאות”.

גם השינה נפגעת. אזעקות חוזרות בלילה גורמות לכך שרבים מגיעים לחזרות עייפים ולכן בתיאטרון החליטו לאחרונה לדחות את שעת החזרות כדי לאפשר מנוחה מסוימת.

בתוך כל זה, דווקא שלב החזרות הטכניות, שאמור להיות רגע של התרגשות לקראת עלייה, מקבל משמעות אחרת. “זה בדרך כלל השלב שבו כבר מרגישים את הקהל”, אומר כורש. “אבל עכשיו הכול נעצר. אתה לא יודע מתי זה יקרה”.

הוא מתאר תחושה חריגה של ניתוק. “יש מין בועה כזו. אתה מתנהג כאילו הכול רגיל, אבל בפנים אתה יודע שזה לא אמיתי. זו תחושה מאוד מוזרה”.

גם התיאטרון הקטן נאבק להישאר על הבמה

גם מחוץ לתיאטראות הגדולים המצב דומה. היוצרת והשחקנית דליה שימקו שמנהלת את קבוצת התיאטרון אספמיה מצאה את עצמה בימים האחרונים בחזרה מסוג אחר לגמרי.

כאשר התקשרתי אליה היא הייתה באמצע חזרה בזום למחזה על משפטו של אדולף אייכמן. מדובר במחזה של מוטי לרנר שהיה אמור לעלות בבית העם בירושלים, המקום שבו נערך המשפט עצמו בשנת 1961.

עבור שימקו זהו פרויקט יוצא דופן גם מסיבה אחרת. “זו הפעם הראשונה מזה עשרים שנה שאני משתתפת בהפקה שלא קשורה לאספמיה ושאני לא מביימת”, היא אומרת.

אבל המלחמה שינתה את הכול. החזרות הופסקו לחלוטין כאשר הלחימה החלה ולאחר מכן חודשו במתכונת חדשה לגמרי בזום.

“זו חוויה ביזרית”, היא אומרת. “אתה לא יודע אם אתה צריך לשחק או לחכות”.

בעיות טכניות הן חלק בלתי נפרד מהחזרות בזום. לפעמים חלק מהשחקנים אינם רואים זה את זה, לפעמים מישהו לא שומע, ולפעמים אזעקה קוטעת את הכול והמשתתפים מתפזרים למרחבים מוגנים. ובכל זאת החזרות נמשכות.

“זה ניסיון להשאיר את ההפקה בחיים”, היא אומרת. “לתת תחושה שהדברים מתקדמים”.

התקווה היא שבקרוב יוכלו השחקנים להיפגש לחזרה אמיתית על במה ולהעלות את ההצגה במהלך חודש אפריל.

עבור תיאטרון אספמיה חודש מרץ הוא בדרך כלל אחד החודשים העמוסים בשנה. חלק גדול מהפעילות מוקדש לנושאים הקשורים למעמד האישה. במסגרת זו הייתה אמורה לעלות ההצגה “מהפכניות” בתיאטראות ברחבי הארץ לצד מופעים ושיחות בתיאטרון תיאטרון תמונע, אך הכול בוטל.

המשמעות איננה רק אמנותית אלא גם כלכלית. “זה נזק גדול”, אומרת שימקו. “תיאטרון קטן לא יכול להרשות לעצמו חודש של ביטולים”.

בין בועה למציאות: למה ממשיכים בכל זאת

למרות הכול החזרות נמשכות. שחקנים מגיעים לאולמות, במאים עובדים על סצנות ומעצבי תאורה ממשיכים לכוון זרקורים.

הסיבה לכך איננה רק מקצועית אלא גם עמוקה יותר. תהליך יצירה תיאטרוני בנוי על המשכיות, וכאשר הוא נעצר לחלוטין קשה מאוד להחזיר אותו לחיים.

במובן מסוים החזרות הן סוג של עוגן. בתוך מציאות שבה כמעט כל דבר אחר אינו יציב העבודה על הצגה מספקת מסגרת קבועה: מקום להגיע אליו, טקסט ללמוד, סצנה לשפר.

גם במקרה של “שכונת חיים”, ההצגה שעליה עובד כורש, יש לכך משמעות נוספת. “זו הצגה שיש בה הכול”, הוא אומר. “עדות שונות, תרבויות, ניסיון לבנות כאן חברה משותפת”.

לדבריו, דווקא המסר האופטימי הזה מקבל משקל אחר במציאות הנוכחית. “זה חשוב במיוחד עכשיו”.

המשיכה של הקהל הישראלי לתיאטרון דווקא בזמנים קשים אינה תופעה חדשה. לאורך השנים הוכיח עולם הבמה המקומי שהוא יודע להתאושש במהירות ממצבי משבר. אחרי תקופות של מתיחות ביטחונית, מגפות או סגרים האולמות מתמלאים שוב יחסית מהר.

לעיתים נדמה שהקהל מגיע לא רק כדי לראות הצגה אלא כדי להרגיש שוב חלק מקהילה.

גם עבור היוצרים עצמם העבודה על הצגה בתקופות כאלה מקבלת ערך מוסף. חזרות הן לא רק תהליך מקצועי אלא גם סוג של שגרה שמחזיקה אנשים בתוך מסגרת. להגיע מדי יום לאולם החזרות, לעבוד על טקסט, להתווכח על פרשנות של סצנה או על תנועה קטנה על הבמה, כל אלה יוצרים תחושה של המשכיות.

יש בכך גם משהו עקשני מאוד, כמעט מרדני. התיאטרון מטבעו הוא אמנות שברירית. הוא מתקיים ברגע אחד בלבד ונעלם מיד אחר כך. ובכל זאת דווקא בגלל השבריריות הזאת אנשי התיאטרון ממשיכים להתעקש.

אולי זו הסיבה שבכל פעם שהאולמות נפתחים מחדש, האורות נדלקים שוב על הבמה כאילו מעולם לא כבו. כי מבחינת אנשי התיאטרון, החזרות מעולם לא באמת נפסקו. הן רק חיכו לרגע שבו הקהל יחזור לשבת באולם.

צילום ראשי: מתוך ההצגה קיר הזכוכית. צילום: יוסי צבקר