חלומות של דאג האוגרוד בקולנוע

חלומות קטנים על מושגים גדולים: הטרילוגיה של דאג יוהאן האוגרוד

⭐⭐⭐⭐☆
8.5 בסולם אביבה

דאג האוגרוד יצר מהלך חריג ומרשים: טרילוגיה של שלושה סרטים שיצאו באותה שנה, שכל אחד מהם נושא שם גדול, מופשט, כמעט יומרני: מין, אהבה, חלומות.

אלו מושגים שהקולנוע שב אליהם שוב ושוב מאז ראשיתו, לעיתים עד שחיקה. אלא שהאוגרוד עושה מהלך הפוך מהמצופה: במקום להרחיב, להעצים או להקצין, הוא מקטין. מצמצם. מוריד את המושגים מממדיהם האידאולוגיים או הדרמטיים אל חוויות יומיומיות, פרטיות מאוד, כמעט זניחות במבט ראשון. דווקא משם, מתוך המיקרו, הוא מצליח לפתוח שאלות גדולות ומורכבות.

שלושת הסרטים אינם מחוברים עלילתית, אך הם משוחחים זה עם זה ברמת הרעיונות, הסגנון והעמדה הקולנועית. כולם מאופיינים בקצב איטי, בדיאלוגים מדודים, בהתמקדות בתודעה ולא באירוע, ובהימנעות עקבית מהכרעות חד־משמעיות. זהו קולנוע שחושב, יותר משהוא מציג. קולנוע שמבקש מהצופה להיות שותף פעיל, לשנות זוויות ראייה וציפיות, לא צרכן של מסר.

מין ואהבה דרך עדשה מצומצמת

בסרט מין, מין אנושי, בקולנוע – בילוי נעים האוגרוד בוחן את המושג דרך זהות ותודעה גברית. שני גברים, שניהם במערכות יחסים סטרייטיות, מוצאים את עצמם נוגעים, כל אחד בדרכו, בחוויה הומו־ארוטית. אחד מהם חולם חלום מיני על גבר אחר, והשני נענה פעם אחת לסקס עם גבר. השאלה שהסרט מעלה אינה מה הם, אלא מה המשמעות של החוויה הזו עבורם. האם היא מגדירה אותם? מערערת את זהותם? או פשוט מתקיימת לצד חייהם כפי שהם? הסרט מסרב לספק תשובה ברורה ובכך מדגיש את המורכבות שבין תשוקה, זהות והגדרה עצמית.

אהבה, אהבה בקולנוע – בילוי נעים הסרט השני, מצמצם אף הוא את המושג שבכותרת לאספקט אחד, מוגבל, כמעט שולי לכאורה. גם כאן אין סיפור אהבה גדול, אין רומנטיקה קולנועית במובן המקובל, אלא התבוננות חדה באחד מהאופנים שבהם אהבה מתקיימת או לא מתקיימת בתוך החיים עצמם. זהו סרט שממשיך את הקו של האוגרוד, עניין במה שקורה מתחת לפני השטח, במחשבות שלא תמיד נאמרות ובפער שבין ציפייה לחוויה.

חלומות התבגרות, פנטזיה ותודעה

בסרט השלישי, חלומות, האוגרוד מגיע לשיא של המהלך הזה. זהו הסרט האיטי והפנימי ביותר בטרילוגיה וגם זה שמעמיד במרכזו דמות צעירה, נשית, בשלב ראשוני של גיבוש זהות ותשוקה.

גיבורת הסרט היא נערה מתבגרת, תלמידת תיכון, יוהאנה, שמפתחת קשר אינטימי במוחה, התאהבות שהיא גם אירוטית, במורה שלה, אישה בשם ג'והאן. עיקר הקשר מתקיים בתודעתה של הנערה. היא מחפשת דרכים להתקרב אל המורה ומוצאת.

היא מגיעה לביתה ובמהלך תשעה ביקורים נוצר קשר קרוב, מבוסס על שיחה, הקשבה ונוכחות. המורה מתייחסת אליה ברגישות, מתוך הבנה שהיא נערה מבולבלת הזקוקה לנוכחות ותמיכה. היא אינה מודעת לפנטזיות המיניות שהנערה מפתחת כלפיה.

הנערה מתעדת את החוויה ביומן. הכתיבה היא מרכיב מרכזי בסרט, לא רק כאמצעי עלילתי אלא כעמדה רעיונית. זהו סרט על האופן שבו חוויה הופכת לסיפור ועל הפער בין מה שנחווה לבין מה שנכתב. לשתיים, המורה והתלמידה, שמות כמעט זהים. הדמיון הזה אינו מקרי, הוא מדגיש את תהליך ההזדהות, ההשלכה והטשטוש שבין העצמי לאחר, בין מושא התשוקה לבין הדמות הפנימית שנבנית סביבו.

היומן עובר לידי הסבתא, משוררת, שמזהה בו איכות ספרותית וגם מבינה שהתיאורים הארוטיים שבו אינם בהכרח תיעוד של מציאות אלא חלק ממרחב דמיוני ויצירתי. האם, לעומתה, מבקשת לבדוק, להבין ולברר. היומן מגיע גם לידיה של המורה ושם מתגלה הפער המרכזי של הסרט. בעוד הנערה חוותה את הקשר כהתאהבות אינטימית, המורה ראתה בו קשר אנושי עם תלמידה שזקוקה לנוכחות, לשיחה ולתמיכה בוגרת.

האוגרוד אינו מציג כאן עימות דרמטי ואינו מנסה להכריע מי צודקת. אין בסרט אלימות, אין ניצול ואין ניסיון לעורר שערורייה. הסרט מתעקש על עדינות, על אי ידיעה, על האפשרות ששני נרטיבים שונים מתקיימים במקביל מבלי שאחד יבטל את האחר.

בסופו של דבר היומן מתפרסם כספר. הסיפור הפרטי הופך לטקסט ציבורי. הנערה עצמה ממשיכה הלאה, מפתחת זוגיות עם נער בן גילה ומוצאת את דרכה אל טיפול פסיכולוגי, לא כתגובה לטראומה אלא כחלק מתהליך של הבנה עצמית. גם כאן, הסרט אינו מציע פתרון או סגירה מוחלטת אלא מסמן תנועה, מעבר, התבגרות ושינוי נקודת מבט.

צילום, נוף וחוויית גיל ההתבגרות

אחת התכונות המרשימות של הסרט היא הצילום. כאשר הנערה יוצאת לפגוש את מורתה, היא הולכת בתוך נוף אורבני, בדרך כלל בחושך. טיפוס הדירה בגרמי מדרגות גדולים ומורכבים יוצר חוויה ויזואלית יפהפיה ומתחברת באופן מושלם לקונספט של גיל ההתבגרות המורכב, כזה שיש בו אפשרויות רבות, זויות הסתכלות רבות ומורכבות. הנוף העירוני, החללים הסגורים והמסדרונות הארוכים יוצרים תחושה של מעבר, של תנועה פנימית, שמחברת בין פנטזיה למציאות. הסרט עוסק בגיל ההתבגרות, במורכבותו, בקשרים עם עולם החלומות, הפנטזיות והציפיות הלא ברורות ובאופן שבו כל אלו נקשרים ומתקשרים עם המציאות.

ניתוח סגנוני

ברמה הקולנועית, חלומות נשען על בחירות סגנוניות שמחזקות את תחושת הפנימיות וההתבוננות. הצילום מאופק ואינו מחפש יופי ראוותני אלא מדגיש את הפנים, את החדרים ואת המרחבים הסגורים שמעצימים את תחושת הבדידות והגילוי העצמי.

הקומפוזיציות פשוטות, לעיתים כמעט יומיומיות, והמצלמה נותרת במרחק קבוע מן הדמויות כאילו מסרבת להתערב או לפרש במקומנו. העריכה אינה מבליטה רגעים מסוימים על חשבון אחרים אלא מאפשרת למחשבות להצטבר בהדרגה בלי הדרת דגש דרמטית.

הבחירה למעט בדיאלוגים ולהישען על רצף תודעתי יוצרת חוויית צפייה שמדמה את תהליך ההתבגרות עצמו. הזמן בסרט אינו זמן עלילתי מובהק אלא זמן פנימי, כזה שנמדד בתחושות, בזיכרונות ובחזרות. גם המוזיקה, כשהיא מופיעה, עושה זאת במשורה ואינה מנחה רגשית את הצופה. כך נוצר סרט שמבקש מהצופה לא להפעיל אלא להקשיב, לא להסביר אלא לאפשר. חלומות אינו מציע קריאה אחת נכונה של האירועים אלא מזמין את הצופה להתעכב על האופן שבו משמעות נוצרת מתוך מחשבה, כתיבה והיזכרות.

מורכבות, נרטיבים והעצמה קולנועית

כחלק מהטרילוגיה, הסרט מחזק את מעמדו של האוגרוד כיוצר שמצליח להציע לקולנוע העכשווי מבטים אחרים על נושאים מוכרים. הוא אינו מחדש דרך פרובוקציה או קיצוניות אלא דרך צמצום, ריכוז והתעקשות על המורכבות.

'מין', 'אהבה' ו'חלומות' אינם מוצגים כקטגוריות גדולות אלא כחוויות אנושיות קטנות, לעיתים מבולבלות, לעיתים סותרות. האוגרוד מציב אלטרנטיבה ברורה לקולנוע שמחפש הכרעה, מסר או שיא רגשי. זהו קולנוע שמוכן להישאר באזורי הביניים, בשאלות שלא נפתרות עד הסוף. בכך הוא תורם נדבך משמעותי לקולנוע הנורווגי המתפתח ומבסס את עצמו כיוצר בעל קול מובחן, שקט ובטוח בעצמו.

חלומות הוא סרט על תודעה, על תנועה פנימית ועל הדרך שבה חוויות מתבגרות ומתקשרות לעולם. הוא מזמין אותנו להאט, להתבונן ולהתמסר לתודעה של הדמויות ולחוות את מורכבות גיל ההתבגרות, הפנטזיות, ההתאהבות והמציאות, הכל דרך מבט קולנועי עדין, שקט ויפהפה.