חשמלית ושמה תשוקה בקאמרי

חשמלית ושמה תשוקה: דרמה בעוצמה מקסימלית

חשמלית ושמה תשוקה, מחזהו עטור השבחים של טנסי ויליאמס משנת 1947, נחשב לאחת מאבני הדרך של הדרמה המודרנית.

הוא מתרחש בניו אורלינס שלאחר המלחמה, ומציג את ההתנגשות בין התרבות הדרומית הישנה המעודנת והמזויפת, לבין המציאות החדשה, הוולגרית, הבוטה והחייתית. ב־1951 הפך המחזה גם לקלאסיקת קולנוע בבימוי אליה קאזאן, עם הופעות בלתי נשכחות של מרלון ברנדו ו-וויויאן ליי.

בין העידון לברוטליות

בלב המחזה עומד העימות החריף בין שני עולמות: בין העידון המזויף לבין הברוטליות החייתית, בין ה־belle, היפהפיה הדרומית לבין ה'חיה', בין החלום, כשמה של האחוזה של בנות דובואה, 'Belle Reve' (חלום יפה), לבין העולם הוולגרי, הצר והדל של המציאות.

במקרה זה, זאת מציאות של חיי מהגרים עניים שנאבקים על פרנסה ועל מקום בחברה החדשה. במידה רבה, המחזה מזכיר את המתח שבין קבוצות שונות באוכלוסיה, ואת פערי התפישות והערכים שאנחנו מכירים היטב גם בחברה הישראלית.

בלאנש וסטלה, נצר למשפחה ותיקה שהייתה מבוססת ובעלת אחוזה, נותרו חסרות כל. שתיהן תלויות לפרנסתן  בסטנלי קובלסקי, המהגר מפולין.

בלאנש, שמגיעה לאחר שעולמה נשבר והיא איבדה הכל, את ביתה ונכסיה ואת כבודה העצמי, כבר מודעת לכך שאין לה דרך אחרת להתקיים ומחפשת מפרנס. אבל סטנלי, בדמותו הבהמית, דורס אותה ברגל גסה, עד סצנת האונס הגראפית, הלא פשוטה לצפייה, שמובילה להתפרקות הסופית שלה.

פרשנות מודרנית, רועשת ובועטת

בהפקה החדשה של הקאמרי, הדרמה הקלאסית הזאת מקבלת טיפול עכשווי ונועז. אם בגרסאות קודמות, כמו זו של עודד קוטלר בצוותא עליה כתבנו כאן, חשמלית ושמה תשוקה, צוותא – בילוי נעים נשמרה אווירה רכה ושברירית של הנשים, כאן,  הכול באוקטבות גבוהות בהרבה: יותר רעש, יותר צבע, בעיקר ורוד, יותר עוצמה. הצבע הוורוד עומד בניגוד חזק למציאות, שאין בה שום דבר אופטימי או ורוד. הכל מוביל אותנו לעברי פי תהום.

הנשים בהפקה זאת אינן שבריריות כפי שטנסי וויליאמס התכוון. לפי הפרשנות של שיר גולדברג, הן חזקות, דעתניות ועצמאיות בחשיבתן, גם כשהמציאות דוחקת אותן לפינה הנוראית של חיים דלים לצד גבר אלים עם התפרצויות זעם.

שתי קומות של במה, האחת קומה של המבואה עם מטבח וחדר שינה, והשנייה עם האמבטיה והשירותים, מאפשרת התרחשויות מודגשות בשתי הקומות במקביל. כביכול, יש אפשרות לברוח מהמציאות הקשה שלמטה אל איזו שהיא פרטיות למעלה, פרטיות בה ניתן לחלום ולהחזיר כוחות, אבל עם התפתחות העלילה מסתבר שגם זאת אשלייה. אין לאן לברוח.

בלאנש וסטלה, יופי ישראלי ועוצמה נשית

קרן מור מגישה בלאנש שהיא רחוקה מתמונת ה'Southern Belle', היפהפיה הדרומית הקלאסית. נותר מעט מאוד מהנשים שטנסי וויליאמס הביא לבמה. קרן היא גדולה מהחיים, יפהפייה במובן ישראלי מובהק, דעתנית וחזקה.

גם סטלה, היא אנסטסיה פיין, אינה דמות פסיבית; היא נוכחת, מודעת וחיה במתח בין האהבה לאלימות. היא מרימה ראש, מתבטאת בקול, דעתנית ולא מתכופפת, למרות שסטנלי מכה אותה מידי פעם. היא עצמה גם מחזירה.

סטנלי, מהבריון הפולני ל'ערס' המקומי

אסף פרי מביא לנו סטנלי קולני, גס רוח ואלים, אבל בנופך מקומי. זהו עדכון מעניין שמחדד את הקרע התרבותי ומקרב את המחזה לקהל בן זמננו. נכון שסטנלי הוא בריון, שמרלון ברנדו פענח אותו בצורה המרשימה ביותר, ששחקן אחר עדיין לא הצליח להתעלות אליה, אבל נדמה שאסף פרי, שמשחק בריון פרימיטיבי שגאה בבבוניות שלו, גם מקבל הערכה מסביבתו. הוא מקבל גם את המשיכה החייתית של אשתו אליו. הוא לא עושה את הטעות שעשו רבים לפניו, הוא לא מנסה לחקות את ברנדו, הוא מבצע סטנלי אחר לגמרי, פחות כריזמטי, פחות מורכב, הרבה יותר חד-גוני, אבל בהחלט כזה שנותן קונטרה לקרן מור כבלאנש.

אפקט קולי שמעצים את הדרמה

אחד המהלכים הבימתיים הבולטים בהפקה הוא השימוש החזק בפסקול חי: נגן כלי הקשה שיושב בצד הבמה ומשמיע שוב ושוב את צליליה של החשמלית ושמה תשוקה, 'Desire',  קו אמיתי שפעל בעיר. בכל פעם שהדרמה על הבמה גועשת, גם הצליל מתעצם. זה יוצר אפקט רגשי כמעט פיזי, שמדגיש את התשוקה והכאב הבלתי נמנעים שהמחזה מגלם.

כמה מילים על התשוקה במחזה ועל הבמה. יש תשוקה גדולה של סטנלי לסטלה, תשוקה בהמית, שהם מממשים בלי הפסקה. לצידה של התשוקה הזאת, שמחזיקה, לפחות בינתיים, שני אנשים צעירים יחד, זאת תשוקות אחרות. תשוקתה של בלאנש לחיים מעודנים, או לפחות נסבלים, תשוקה שנרמסת. יש תשוקות של הדמויות בהצגה, תשוקה להשתלבות בחברה זרה להם, בתוך מציאות שרומסת ןמקטינה אותם. הם שותים ובורחים למציאות אחרת.

כל התשוקות כאן הן עןצמתיות ונוכחות, אין בהן ניואנסים, ובשום אופן אין בהן שום עידון או הסתרה. הכל כמו אגרוף לפנים.

מיץ’ והנשימה הקומית

דודו ניב כמו דודו ניב, הקומיקאי, מוסיף נגיעות של הומור דק לדמות של החבר מיטש, שאינן קיימות במקור. המחזה  איננו קומדיה, אך הרגעים הללו, שבהן מופיע מיטש הנחמד מאוד בדרך כלל,  מספקים הפוגות קטנות ונחוצות בין סערות הנפש. דמותו של מיטש מספקת איזו שהיא עדינות, איזה שהוא איזון ריגשי במחזה המורכב הזה, ובהפקה הזאת זוהי תוספת מעניינת למחזה, שבמקור אין בו שום דבר מצחיק.

הרגע האחרון: משפט ששובר לב

בסיום, כשבלאנש יוצאת מהבמה תלויה על זרועו של הרופא, כמו כלה עם חתנה, לאחר שאמרה את המשפט האלמותי “תמיד הייתי תלויה בחסדיהם של זרים”, האולם עוצר את נשימתו.

כאן קרן מור עושה שינוי. בניגוד לדמותה הכואבת והמסוכסכת, שהייתה מאוד רעשנית, היא מגישה את הסצנה הזו בעדינות ובכאב שקט, באינטונציה אחרת מזו שאפיינה אותה עד כה, אחרי מסע רגשי סוער ועוצמתי בא סוג של רגיעה שיש בה השלמה, סוף למסע הקשה, סוג של פתרון,  אחר מזה שקיווינו לו עבור בלאנש.

ההפקה החדשה של הקאמרי אינה המחזה הקלאסי של טנסי ויליאמס, אבל היא פרשנות מעניינת ומלאת אנרגיה. זו דרמה שצועקת, לפעמים בקול רם מדי אך מעוררת למחשבה ונותנת תחושה יותר עכשווית, למרות עיצוב הרטרו והבגדים התקופתיים

האולם היה מלא, ובין הצופים נראו גם צעירים ובני נוער. בסיום ההצגה נרשמה התלהבות גדולה, והקלאסיקה הוותיקה הוכיחה שוב שהיא חיה ובועטת.

בשורה התחתונה:

הפקה מאוד שונה מהמקובל, קרן מור מרשימה, הבימוי נועז ושונה, הדרמה חזקה ומקומית. הצגה שלא מפחדת לצעוק אבל מצליחה מידי פעם לגעת בלב.

תרגום: אלי ביז’אווי.

בימוי: שיר גולדברג.

• תפאורה — ערן עצמון
• תלבושות — יהודית אהרון
• מוזיקה — ליאור רונן
• תנועה — אריאל נ. וולף
• תאורה — אמיר קסטרו
• עוזרת במאי — רותי גפן

שחקנים: קרן מור, אסף פרי, אנסטסיה פיין, דודו ניב, דן שפירא / שחף קהלאני, מורן ארביב גנס / פז כהן, טל וייס, יואב יחזקאלי

נגן: יואב צרפתי

צילום: אהוד רומנו

לפרטים נוספים:

חשמלית ושמה תשוקה | התיאטרון הקאמרי של תל-אביב