טקסטיל-אמנות-טקסטיל, במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית

מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית פוחח חמש תערוכות חדשות, כולן עוסקות בנושא הטקסטיל. אמנות הטקסטיל היא אמנות עתיקה שבמשך שנים הייתה לה משמעות רבה בישראל, ועכשיו היא מקבלת חיים חדשים.
לדברי ד"ר איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית של המוזיאון, דווקא בתקופה הדיגיטלית שלנו, יש רצון לחזור ולגעת בחומר. חמש אוצרות אצרו את התערוכות החדשות, הן מהוות מערך אינטרדיסציפלינרי,  יוצרות קשר בין אז לעכשיו. הן מביאות יוצרים ותיקים, כמו נפתלי בזם, איצ'ה ממבוש, יואב דגון משנת התשעים ליד שיר אוחיון, שהיא בוגרת בצלאל טרייה.
החדש מול הוותיק פותח לנו, כצופים, את המבט.

לדברי האוצרת גלית גאון, גור ענבר, שעבודותיו מוצגות בכניסה למוזיאון, עבר מקרמיקה לטקסטיל.
לדברי גור עצמו, המניע שהביא אותו לעסוק בטקסטיל, הוא אותו מניע שהביא אותו לעיסוק בקרמיקה. "רציתי להתעסק כבר קודם בטקסטיל. ביום הולדת 34 ביקשתי מאמי שתקנה לי כלים, והתחלתי לעבוד". בחירת הצבעים שלו, הוא מספר, היא אינטואיטיבית. עבודה עם כתמי צבע. "אין לי מושג מה אני עושה בתחילה, ואני נהנה מזה". הוא אומר.

דן פרץ צילם בוידיאו את תהליך העבודה, כך שניתן לצפות בווידיאו ולראות את שיטת העבודה של גור לצד עבודותיו.

יובל עציוני, אוצרת התערוכה ציונה שמשי: דפוסי בדים בכתב ידה, היא עצמה מעצבת טקסטיל. ליובל יש הכרות עם ציונה שמשי. "בתערוכה הזאת בחרתי להציג בדים מודפסים שלה מ 73' עד 84'. זאת הייתה תקופת שיא בתרבות טקסטיל בישראל. ציונה עיצבה גם פרוכות לבתי כנסת. בארץ פעלה כאמנית רב תחומית בין קרמיקה לטקסטיל. בתחילה היא עבדה בטכניקת בטיק ואחר כך עברה להדפסים במשכית. רות דיין גייסה אותה למשכית,  וכשתמהיל המוצרים של משכית עבר לייצור תעשייתי, הנגיעה של ציונה הביאה אותם להראות כאילו נעשו ביד. היא הכניסה דימויים של שמש וציפור ומוטיבים מחפירות ארכיאולוגיות.
בשנות השבעים חל שינוי בשפה של ציונה ושל משכית. הדימויים גדלים, זורמים. זאת תקופה בה אמנות הטקסטיל בארץ מושפעת על ידי פופ ארט ועיצוב סקנדינבי. בשנות השמונים בארץ הגישה לאמנות משתנה. ציונה התחילה ללמד בבצלאל וחזרה לבדים שהם ציוריים. היא נעשית אמנית יותר פוליטית".

ד"ר נגה ברנשטיין מספרת על האורגות והאורגים, שעבדו עם אריגה סטרוקטורלית.
היא עוסקת במחקר שהתחיל בפוסט דוקטורט שלה, על מחלקת האריגה של בצלאל החדש, שהוקמה ב 41. מרדכי ארדון הזמין אותה לבצלאל החדש, שהורכב מקבוצה של יוצאי גרמניה ששאפו להקמת באוהאוס בירושלים. הפונקציונליזם. נובע מהחומר. מכירים את זה מאדריכלות אך קרה גם באריגה. אריגה מודרניסטית. הכשירו את הדורות הבאים לאריגה  שמבוססת על מבנה השתי והערב, שמתחברים בנול.
הטקסטיל הפך למדיום מרכזי באמנות עכשווית. בשביל לארוג צריך הכשרה לאריגה וגישה לנול. חלק מאמני הטקסטיל החדשים למד את המלאכה בעצמו.
בין השאר, מוצגות בתערוכה עבודות של נאורה ורשבסקי ממשכית. יש בה מפגש בין 4 דורות מבצלאל – כשנסגרה בצלאל הכשירו את הדור הבא בשנקר בין השאר, יש בתערוכה אריגה במדיומים אחרים. מבנה אריגה באמצעות ספרים.

יהודית כץ חוקרת אריגה תלת מימדית ושכבות. חיבור פנים וחוץ של אריגה. אמניות משנות השבעים עד התשעים של אמנות סיבים. אז היו הרבה תערוכות וכנסים של טקסטיל, אריגה. כל אחת מהאמניות המוצגות בתערוכה פיתחה סגנון משלה. מחוות לשילה שהיו לה עבודות מונומנטליות. צריך היה ללקט אותן מבתים פרטיים לעתים, כדי להביא אותן לתערוכה במוזיאון.מתח בין טבע לתרבות. אלכסנדרה סטויאנוב היא אחת המאסטריות הללו.

התערוכה 'פאטמה אבו רומי: קרובה אצל עצמה', מספרת האוצרת יעל גילעת, אשר מכירה את פאטמה שנים רבות, סובבת סביב.דיוקן עצמי של אישה החיה בחברה המסורתית ומביאה העוצמה שלה כאישה.

יעל מספרת: "פאטמה מקדמת שיח בן תרבותי. התערוכה מהעשור האחרון, היא כוללת עבודות שנעשו במיוחד לתערוכה, מתוך תהליכים שהייתה בתהליך יצירתם. ונוס פלישתינה.היא יצירה שכוללת את אבא שלה. והיא כוללת גם  שתוף פעולה עם במאי קולנוע, שאדי ג'מיל, שיחד איתה יצר את הסרט חומה, הסרט תך תך, המוצג בתערוכה, עוסקת בנשים שאורגות כקבוצה, שטיח משיער בהנחייתה".

התערוכה מציגה דיוקן וטקסטיל, ואת הזיקה ביניהם. יש פה קשר בין עבודות מוקדמות, של כלה או הסירוב להיות כלה. בדיוקנאות שלה היא אף פעם לא מפנה אלינו את המבט. היא שואלת שאלות מורכבות, כולל שאלות של זהות לאומית.

"כל האמנים כאן הם יוצרי טקסטיל להוציא השיער. היא התחיל עם גזירת השיער הארוך של אימה. אימה אמרה, השיער הוא הרכוש שלי. אני רוצה להחליט מה לעשות אתו. היא התחילה לעבוד עם השיער של אימה ומשם המשיכה לעבוד עם שיער, שיש לו משמעות רבה בתחום האישי וגם בתחום המשפחתי. יש כאן שאלה, מה קורה לאישה מסורתית כשהיא עוברת מרשות אביה לרשות בעלה", אמרה יעל.

את התערוכה: אביב נצחי, על סדנת ממבוש לאריגת שטיחים בעין הוד, בשנים 1966 עד 1985, אצרה צאלה קוטלר הדרי. צאלה סיפרה כי עזבון השטיחים של אביבה מרגלית, ארדון, נפתלי בזם, ואחרים שמוצגים בתערוכה זאת במוזיאון,. הוצגו בפעם האחרונה בניו יורק בשנות השבעים. "קודם אספר לכם מה זה לא", אמרה צאלה. "זה לא עבודה ביד חופשית. היצירות נעשו לפי מתווה מאוד מדוייק. אלה היו שנות השיא של שפת הטקסטיל באמנו,. ואיצ'ה ממבוש הבוהמיין שהיה דמות מפתח בהתפתחות כפר האמנים עין הוד, היה אמן – אומן. טשטוש הדיסציפלינות. עם זאת, את השטיחים לא האמנים ארגו, אלא אורגות מקצועיות שהגשימו את החזון של האמן. לכל שטיח שמוצג בתערוכה יש חתימה של אמן, וגם האתיקטים ממוספרים. שם התערוכה 'אביב נצחי' לקוח מהחזון של ממבוש".