פברואר 25, 2026
ההודעה על זכייתו של יעקב אגם בפרס ישראל לא התקבלה כחדשות מפתיעות, אלא כרגע של תיקון. כזה שחיכו לו הרבה זמן. “זה רגע שחיכינו לו שנים,” אומרת רותי מקבי, מנהלת המוזיאונים של ראשון לציון ומנהלת ואוצרת ראשית של מוזיאון יעקב אגם. “פעמים רבות, יחד עם בצלאל ויחד עם אספנים ואנשי אמנות, ביקשנו עבור אגם את פרס ישראל. לא מתוך מחווה, אלא מתוך הבנה עמוקה של התרומה שלו לאמנות הישראלית והעולמית.”
עבור רותי, ההכרה הרשמית אינה רק סגירת מעגל ציבורית, אלא גם רגע אישי. “אני מלווה את יעקב אגם כבר עשרים שנה,” היא אומרת. “במהלך השנים הכרתי אמן יוצא דופן, אבל גם אדם שמבקש לומר את האמת שלו כאמן, בלי פשרות. זה לא תמיד היה פשוט. היו בינינו דיאלוגים מורכבים, ויכוחים וחיפושים, אבל תמיד סיימנו אותם בחיבוק. מתוך כבוד הדדי ומתוך אמון.”
האמון הזה עומד בבסיסו של המוזיאון עצמו. “המוזיאון הזה נבנה עבורך,” היא אומרת בפנייה ישירה לאגם. “זהו ביטוי של אמון ביצירה שלך, ביכולת שלה להיות לב פועם, לא רק של חלל תצוגה, אלא של עיר ושל קהל. המוזיאון הוא נכס משמעותי לראשון לציון ולעולם האמנות כולו, ועוד מעט גם נקבל הכרה רשמית של משרד התרבות.”
לדבריה, המוזיאון אינו רק מקום שמציג עבודות, אלא מסע חיים. “אנחנו מציגים כאן את הדרך שלך, אגם, לאורך 36 מטר מהולדתך ועד היותך אמן בינלאומי, כולל הפרס שקיבלת לפני שנה וחצי מנשיא צרפת. אנשים יוצאים מכאן עם חוויה אחרת. הם לא רק ‘ראו’ אמנות, הם עברו תהליך.”
גם ראש עיריית ראשון לציון, רז קינסטליך, רואה בזכייה רגע מכונן. לא רק עבור האמן, אלא עבור העיר כולה. “זו הייתה לידה קשה,” הוא אומר על הקמת המוזיאון. “אבל היום התכנסנו כאן לרגל זכייתו של יעקב אגם בפרס ישראל, במקום שכל כולו נבנה בדמותו. אגם גדל ובגר כאן, ומתוך הבנה והכרה שמדובר באמן יחיד מסוגו, כזה שפתח דלת לאמנים נוספים, ושיצר אמנות שמשלבת תפיסות של יהדות עם תפיסות של זמן.”
קינסטליך מדגיש את הייחוד העולמי של המוזיאון. “זהו המוזיאון היחיד בעולם שנבנה עבור אמן בעודו בחייו. עשינו הכול כדי לבנות בניין וחלל שמתאימים ליצירה הזו ומצליחה להכיל אותה. בעיניי, זה המוזיאון הכי יפה בארץ. מאז שנפתח לציבור הוא קולט אלפי מבקרים, שמגיעים לראות, לחוות ולהבין את האמנות של אגם.”
עבור ראש העיר, פרס ישראל אינו רק הישג אישי של האמן, אלא גם אמירה תרבותית. “אני גאה לעמוד בראשה של עיר שאוהבת אמנות,” הוא אומר. “ולברך אותך, יעקב, על קבלת הפרס.”
לצד הסיכום וההוקרה, מבטם של אנשי המוזיאון מופנה גם קדימה. “החלום שלי,” אומר רז, “הוא ליצור הולוגרמה שלך, יעקב, שתסביר כל יצירה במרחב הזה. מי שעשה סיבוב במוזיאון יחד איתך, ושמע אותך מסביר מה גרם, איך גרם ולמה, מבין שזו החוויה האולטימטיבית. זו המשימה הבאה שלנו.”
כך, גם ברגע של פרס, של הכרה ושל מבט לאחור, היצירה של יעקב אגם מסרבת להתייצב. היא ממשיכה לנוע, להשתנות, לדבר עם הקהל. כמו המוזיאון שנבנה עבורה, וכמו האמן עצמו, לב פועם, שאינו חדל לפעום גם בגיל 97.
יעקב אגם מקבל את פרס ישראל לא כחתימה נוסטלגית על קריירה ארוכה, ולא כמחווה מאוחרת בלבד, אלא כהכרה באמן שעדיין מגדיר מחדש את האופן שבו אנו חושבים על אמנות, על זמן ועל תפקידו של הצופה.
אגם, מן הדמויות הבודדות באמנות הישראלית שהפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח הבינלאומי של המאה העשרים, מקבל את הפרס הגבוה ביותר של התרבות המקומית. בעידן של מסכים, אינטראקטיביות וחוויות משתנות, רעיונותיו נראים לא כשריד אוונגרדי, אלא כתשתית רעיונית של ההווה.
כדי להבין את משמעות הרגע הזה, יש לחזור אל תחילת הדרך, אל ראשון לציון של סוף שנות העשרים, שם נולד יעקב גיבשטיין, לימים יעקב אגם, למשפחה דתית ורוחנית. אביו, הרב יהודה לייב גיבשטיין, היה רב, מקובל ומחנך, ודמותו הטביעה חותם עמוק על עולמו של בנו. הבית שבו גדל אגם לא היה בית של אמנות במובן המקובל, אלא בית של מחשבה, של שאלות על סדרי עולם, על שינוי, על היחס שבין קבוע למשתנה. כבר בילדותו נחשף לרעיונות של תהליך מתמיד, של אמת שאינה מתמצה במבט אחד, של עולם הנתון בתנועה. רעיונות אלה, הנטועים במסורת היהודית והקבלית, לא יישארו אצלו ברובד התאורטי, אלא יהפכו עם השנים לחומר גלם אמנותי.
כאשר הגיע לבצלאל בירושלים בסוף שנות הארבעים, מצא את עצמו בתוך מוסד המחפש זהות אמנותית לאומית ברורה. הציור הפיגורטיבי, הסיפור הציוני, הדימוי המזוהה, כל אלה עמדו במרכז. אגם, לעומת זאת, לא חיפש דימוי אלא שאלה. הוא לא הסתפק במה רואים, אלא ביקש להבין כיצד רואים. כבר אז החל לערער על עצם הרעיון שיצירת אמנות היא אובייקט סגור, כזה שניתן להתבונן בו מזווית אחת ולהגיע למשמעות אחת. ניסיונותיו הראשונים, שכללו תבליטים ועבודות שאינן נראות אותו דבר מכל כיוון, לא התקבלו תמיד בהבנה. אך במקום להיסוג, אגם זיהה בפער הזה קריאה להרחיק לכת.
היציאה לאירופה בתחילת שנות החמישים הייתה נקודת מפנה. בציריך הוא נחשף לרעיונות הבאוהאוס, לשילוב בין אמנות, תכנון ותפיסה כוללת של מרחב. אך פריז הייתה המקום שבו החזון התגבש. העיר, שהייתה אז בירת האוונגרד העולמי, אפשרה לאגם לפגוש אמנים והוגים שביקשו לפרק את המוסכמות של האמנות המודרנית. גם כאן, הוא לא הסתפק במה שמצא.
אגם ניסח לעצמו עמדה ייחודית: יצירת אמנות אינה אובייקט סופי, אלא מערכת פתוחה בזמן. היא מתקיימת רק במפגש עם הצופה, עם הגוף ועם התנועה. מכאן נולדה האמנות הקינטית שלו, לא כגימיק טכנולוגי אלא כעמדה פילוסופית. התנועה אינה רק של האובייקט, אלא של התודעה.
הפריצה הבינלאומית לא איחרה לבוא. בשנות השישים הציג אגם בתערוכות מרכזיות בפריז ובאירופה, השתתף בסלון דה ריאליטה נובל, ועבודותיו החלו להיכנס לאוספים של מוזיאונים מובילים. האגמוגרפים, אותם הדפסים ותבליטים המשתנים לחלוטין לפי זווית הצפייה, הפכו לסימן ההיכר שלו. לא הייתה בהם גרסה אחת 'נכונה', אלא ריבוי מצבים, שכל אחד מהם אמיתי באותה מידה. זו הייתה אמנות שדרשה מן הצופה להיות פעיל, לנוע, לבחור, להבין שהמשמעות אינה נתונה מראש. מוזיאונים כמו הגוגנהיים, ה־MoMA והפומפידו זיהו באגם לא רק אמן מעניין, אלא מי שמציע תפיסה חדשה של היחסים בין אמנות, זמן ואדם.
1980: הרטרוספקטיבה בגוגנהיים – הלב הפועם
שיא סמלי ומשמעותי של הדרך הזו הגיע בשנת 1980, עם הרטרוספקטיבה הגדולה במוזיאון סולומון ר. גוגנהיים בניו־יורק, שנשאה את השם “Beyond the Visible”- מעבר לנראה. זו לא הייתה תערוכה מסכמת, אלא הצהרה חיה.
מבנה הספירלה של הגוגנהיים, שמכתיב תנועה מתמשכת של הגוף, הפך לחלק בלתי נפרד מהעבודה. המבקר לא עבר מחדר לחדר, אלא נע במעגל, כאשר היצירות משתנות מול עיניו. הזמן, התנועה והגוף הפכו לחומרי גלם. רבים ראו בתערוכה הזו את הלב הפועם של יצירתו של אגם, רגע שבו הפילוסופיה, הצורה והמרחב מתלכדים לכדי חוויה אחת.
דווקא מתוך הקריירה הבינלאומית הזו, החזרה לישראל קיבלה משמעות מיוחדת. בשנת 2017 נפתח בראשון לציון מוזיאון יעקב אגם, מוסד ייעודי המוקדש כולו ליצירתו. מוזיאון לאמן חי הוא תופעה נדירה, ובישראל כמעט חסרת תקדים. אך המוזיאון הזה לא נבנה כהיכל הנצחה, אלא כמרחב פעיל, כזה שממשיך את עקרונות היצירה עצמה.
כבר בכניסה מתברר כי אין כאן מסלול תצוגה חד־כיווני ואין היררכיה ברורה. המבקר מוזמן לנוע, לעצור, לחזור לאחור, ולגלות כיצד אותה יצירה עצמה מסרבת להתייצב.
האדריכלות של המוזיאון משחקת תפקיד מרכזי בחוויה.
החללים פתוחים אך אינם ניטרליים, המעברים יוצרים מצבים של שינוי זווית, והאור, המשתנה לאורך היום, משנה את העבודות עצמן. הקירות אינם רק רקע, אלא משתתפים פעילים בדיאלוג עם היצירות. כך הופך המוזיאון כולו למעין מכשיר קינטי גדול, שמופעל על ידי נוכחות האדם בתוכו. אין כאן הפרדה חדה בין חלל לתוכן; הכול פועל כמערכת אחת.
האוסף המוצג במוזיאון רחב במיוחד ומאפשר מבט עומק על שבעה עשורים של יצירה. לצד העבודות האיקוניות מוצגות גם יצירות מוקדמות, שמגלות אמן צעיר המחפש שפה ומתנסה בגבולות. האגמוגרפים מופיעים כאן לא כטריק ויזואלי, אלא כשלב הכרחי בהתפתחות רעיונית. לצד אלה מוצגים גם מודלים, סקיצות ותהליכי עבודה, החושפים את אגם כהוגה וכמתכנן.
המבקר נחשף לרעיונות שלא תמיד הגיעו למימוש, וכך מתחזקת התחושה שהאמנות של אגם היא תהליך מתמשך, לא אוסף של תוצרים סופיים.
המוזיאון מדגיש גם את הממד הציבורי של יצירתו של אגם. תיעוד של עבודות חוץ, מזרקות, קירות צבעוניים ופרויקטים בקנה מידה עירוני מציב את האמן בתוך הקשר רחב של מרחב ציבורי.
אגם מעולם לא ראה באמנות עניין אליטיסטי סגור, אלא כוח שיכול לשנות חוויה יומיומית של מקום. המוזיאון מאפשר להבין כיצד רעיונות שנולדו בסטודיו התגלגלו אל כיכרות ורחובות, וכיצד האמנות שלו פעלה בתוך החיים עצמם.
פן מרכזי נוסף הוא התפיסה החינוכית. זהו מוזיאון שפונה במכוון גם לילדים, למשפחות ולקהל שאינו מגיע בהכרח מרקע אמנותי. הסדנאות והסיורים אינם מתמקדים בהסברים תאורטיים, אלא בחוויה: מה קורה כשזזים, מה משתנה כשמסתכלים אחרת, כיצד צבע משפיע על תפיסה.
בדרך זו, רעיונות עמוקים על זמן, תנועה וריבוי הופכים לנגישים ואינטואיטיביים. המוזיאון אינו מסביר את אגם, אלא מאפשר לחשוב דרכו.
מתחת לכל אלה פועמת שכבה רוחנית שקטה. רעיונות של עולם שאינו קפוא, של אמת המתגלת דרך ריבוי ולא דרך קיבעון, מקבלים כאן ביטוי מרחבי.
המוזיאון אינו מטיף ואינו כופה פרשנות אחת, אך הוא מאפשר למי שמבקש בכך לזהות את החיבור בין יצירתו של אגם לבין מסורות מחשבה יהודיות. כך נוצר מרחב שבו אמנות עכשווית, פילוסופיה ורוח נפגשות מבלי לבטל זו את זו.
כאשר יעקב אגם מקבל את פרס ישראל בגיל 97, נדמה שהמעגל נסגר, אך למעשה הוא ממשיך לנוע. הפרס אינו סוף הדרך, אלא הכרה בדרך חשיבה. המוזיאון בראשון לציון, הרטרוספקטיבה בגוגנהיים והיצירה עצמה מציעים יחד תפיסה של אמנות כמשהו שאינו עומד במקום. זהו סיפור של תנועה מתמדת בין מסורת לחדשנות, בין מקומי לגלובלי, בין חומר לרוח. אמנות שאינה מתמצה במה שרואים, אלא במה שמתרחש בין האדם, הזמן והמרחב. לב פועם, שממשיך להשתנות עם כל מבט מחדש.
קישור לאתר מוזיאון יעקב אגם, ראשון לציון:
https://agam-museum.co.il
צילומים: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©