כאן ועכשיו 2025: קריאה מבויימת של שבע ברכות בקאמרי

'כאן ועכשיו 2025' הוא פסטיבל הקריאות המבוימות של תיאטרון הקאמרי. בקריאות הללו בוחנים מחזות שנמצאים בשלב בראשיתי למדי, לפני ששחקנים לומדים בעל פה, עם בימוי ראשוני וללא תפאורה ותלבושות, ומנסים את המחזה בפני קהל, כדי לבדוק את ההתכנות שלו להפוך להצגה מצליחה. אנחנו ראינו את הקריאה המבוימת של 'שבע ברכות', תסריט שהפך למחזה.

'שבע ברכות' היה אחד הסרטים המצליחים בארץ בשנים האחרונות. זהו סרט שהצליח לקחת מסורת מוכרת, שבע הברכות הנלוות לחתונה, ולהפוך אותה למרחב התנגשות אנושי עשיר, מרגש, ומטלטל.

הסרט זכה לאהבת קהל גורפת, וגם לביקורת מהללת, כולל שורה מרשימה של עשרה פרסי אופיר. חלק ממה שהפך אותו לסיפור הצלחה הוא המבנה: מסע בין בתים, טקסים, משפחות, הכנות וארוחות חגיגיות, כשבכל אחד מהמפגשים מתקלפת עוד שכבה מהעבר המשפחתי, מהקשר הבלתי פתור, ומהרגשות שלא נאמרו בזמן.

מסורת מורכבת, עלילתית וריגשית

במרכז העלילה ניצבת מארי, שגדלה אצל דודתה מכיוון שלא הייתה לה ילדים, והיא חוזרת לישראל לסיבוב של שבע ברכות, סיבוב שמכריח אותה לפגוש מחדש לא רק את משפחתה אלא גם את עצמה.

הקולנוע מאפשר למארי לנוע במרחבים: בית של דודה אחת, שולחן שישי אצל דודה אחרת, חתונה, טקס, מפגש משפחתי טעון, והמצלמה יודעת לצוד את הרגעים הקטנים שחומקים בין המבטים. היא יודעת מתי להתקרב, מתי להתרחק, ואיך להמחיש את הפער בין מה שמדובר לבין מה שמורגש.

אחת הסיבות לכך שהסרט עובד כל כך טוב היא יכולת העריכה והתנועה שלו. הצופה נמצא במקום המדויק הנכון כל רגע, מלווה את מארי במסע שהיא עצמה עוד לא מבינה עד הסוף. העלילה ועלילות המשנה, על אף ריבוי הדמויות,  זורמות, הגיוניות, וברורות. יש שפע, אבל הצופה לא הולך לאיבוד, כי השוטים, המוזיקה והקצב מייצרים מצפן רגשי.

מעבר ממסך לבמה

אולם המעבר מהמסך לבמה הוא אתגר מסוג אחר לגמרי. וכאן נכנסת לתמונה ההקראה המבוימת של “שבע ברכות” במסגרת פסטיבל כאן ועכשיו 2025 של תיאטרון הקאמרי. ההקראה לא מתיימרת לשחזר את הסרט, היא לא יכולה לעשות זאת, אבל היא מאפשרת הצצה מסקרנת לשאלה: מה קורה כשהסיפור הזה, שצמח בקולנוע, מתכנס אל תוך גבולות הבמה? מה קורה כשהכול צריך להתרחש בחדר אחד, עם טקסט בלבד, ללא עריכה, ללא תנועת מצלמה, וללא האפשרות לקפוץ בין מיקומים ודמויות בקצב מסחרר?

הדבר הראשון שמורגש בהקראה הוא שמדובר בעולם אחר. 'שבע ברכות' הוא סיפור משפחתי גדול, נרחב, נוגע בעשרות נימים ובדמויות רבות. על הבמה, ובמיוחד בפורמט של קריאה, קשה הרבה יותר לעקוב אחר מפת היחסים. הצופה, שלא מקבל סיוע חזותי, צריך לבנות את המרחב בראש, לדמיין בכל רגע מי עומד איפה, מי מדבר אל מי ומדוע, ומה ההיסטוריה שמובילה לטון שבו נאמר המשפט הזה דווקא עכשיו.

משחק מצוין בהקראה

מלי לוי, שקראה את דמותה של מארי, הצליחה להעניק לדמות מרכז רגשי ברור. היא קראה מתוך דף, ובכל זאת העבירה את המורכבות של אישה שנעה בין זהות לבין משפחה, בין כאב להשלמה, בין זרות להגדרה מחדש של בית. דווקא בגרסה המצומצמת הזו, ללא מצלמה וללא תלבושות, בלטו הרבדים שחשופים פחות בסרט עצמו. אפשר היה לשמוע את השבר הדק, את הפחד, את הרצון להיות שייכת מבלי לאבד את מי שהפכה להיות.

לצידה, כל המורכבויות שביחסים בתוך המשפחה שמוצאה ממרוקו, האחים והאחיות, כל אחד על מורכבותו, כל אחד עם ציפיותיו, והבלגן הפיזי והריגשי אליו נכנסים כולם עם כולם. על כל אלה מצטרף הקונפליקט החד, הכואב, בין שתי האחיות, האם והדודה שגם היא אם נוספת לאותה אישה, מארי. המשחק הוא יותר מהקראה. השחקנים כבר משחקים למרות שהם צמודים לקלסרים, הם קמים, מתנועעים, שרים ורוקדים. בין השחקנים נמצא את ריטה שוקרון, עירית קלפן,, אורי פרלמן ונוספים, שכל אחד מהם מצליח למלא את הנישה שלו בקריאה בצורה משכנעת.

ויתור על נתחים מהתסריט

אבל לצד ההישגים האלה, ההקראה חשפה גם את מה שהופך את “שבע ברכות” לחידה דרמטית כשמבקשים להעביר אותו מהמסך לבמה. העלילה, שמתפרשת על פני שבעה מפגשים שונים, כל אחד עם דמויות אחרות וטון אחר, מאבדת חלק מהבהירות כשהכול נשמע ברצף. הבמה, הרבה יותר מהקולנוע, דורשת בחירה. היא דורשת ויתור על חלק מהשפע. לא כל דמות יכולה להופיע, לא כל עימות יכול להתקיים. כדי שהמחזה יעבוד, צריך למקד את הסיפור בציר עלילתי אחד ברור, ולוותר על חלק מהפיתולים.

כאן מתגלה אמת דרמטורגית עמוקה: תרגום תסריט למחזה הוא תורה בפני עצמה. תסריט קולנועי בנוי על תנועה, על שינויי זירה, על קצב מהיר, על מבטים שקטים ועל סאבטקסט חזותי. מחזה, לעומת זאת, נשען על מילה, על מעמד, על שינוי ביחסים שמתרחש מול עיני הצופה בזמן אמת. במחזה, לא ניתן לדלג בקלות בין בית לדירה, בין אולם חתונות לחצר משפחתית, בין יום שישי לערב שבת. כל רגע צריך להתקיים במרחב אחד, או לפחות במרחב שניתן לתארו באמצעות תפאורה שעליה לא ניתן להעמיס אינסוף שינויים.

דמות המספר

אחת הדרכים להכניס סדר ולהבהיר מי הוא מי ומתי, היא על ידי דמות המספר. המספר פה הוא מיכאל כורש, שממלא את תפקידו כמספר מעורב, שעושה סדר אבל גם מעורב בהתפתחות העלילה. לולא תפקיד המספר, ספק אם הקהל היה מצליח להבין את מה שקורה על הבמה.

מעברים

ההקראה המבוימת של 'שבע ברכות' חשפה את הקושי, מצד אחד: הרצון לשמר את רוח הסרט, את ההומור, את החום, את המתח בין בני המשפחה. מצד שני, ההבנה שמה שעובד בקולנוע לא בהכרח יעבוד על הבמה.

המסע מתסריט למחזה עובר דרך לידה מחודשת

יש צורך בגרסה תיאטרלית נפרדת לגמרי: כזו שתבחר מהו הלב הרגשי של הסיפור ותתמקד בו. אולי זה המסע של מארי, אולי זה הקונפליקט בין הדודות, אולי זה המפגש בין עבר לבין הווה, אבל המחזה צריך להיות בחירה. לא העתקה.

זה לא הופך את ההקראה לפחות מעניינת, להפך. היא מעלה שאלות על האופן שבו אנחנו מספרים סיפורים. האם סיפור אינטימי חייב את החופש של הקולנוע? או שאולי דווקא הבמה, עם מגבלותיה, יכולה לזקק אותו למשהו חד, אישי, חשוף יותר? ההקראה לא נתנה תשובה סופית, היא עדיין לא מגובשת מספיק, אבל היא בהחלט פתחה את הדלת.

האם ההקראה תגיע להפקה מלאה?

למרות המגבלות, היה משהו מרגש בפורמט הזה: האפשרות לשמוע טקסט מוכר במצב צבירה אחר, להשתהות על שורה שנאמרת בקול בלבד, להקשיב במקום לראות. יש קסם בסוג כזה של מפגש, שבו יצירה מצליחה מזמינה מחשבה מחודשת על עצמה.

ואולי זה הכוח של “כאן ועכשיו 2025”: לא רק להציג טקסטים חדשים, אלא גם לגעת מחדש בטקסטים קיימים, לנסות אותם בכלים אחרים, לשאול את השאלות הנכונות. 'שבע ברכות' הוא לא המחזה המושלם, עדיין לא, אבל הוא בהחלט חומר גלם דרמטי עשיר ומרתק. ההקראה הזו הזכירה בדיוק למה.

מחזאיות: אלינור סלע וריימונד אמסלם (התסריטאיות המקוריות)

במאי: מתן אמסלם

שחקנים: מלי לוי, ליאת גורן, ריטה שוקרון, מורן ארביב גנס, אפרת אביב, עירית קפלן, דן שפירא, יואל רוזנקיאר, אילנית בן יעקב, מיכאל כורש, אורי פרלמן, דניאל טאו, יובל כרמל

צילום: אביבה רוזן