דצמבר 16, 2025
ישנה הסכמה לא כתובה בין צופי הקולנוע לבין תעשיית הבידור לגבי סרטי חג מולד. אנחנו באים מוכנים מראש, שכן אנחנו יודעים שהעלילה צפויה מראש. בדרך כלל רום-קום, קומדיה רומנטית הכי סתמית שיש, רק עם צבעים של אדום וירוק, ושבסוף כולם יתחבקו תחת פתיתי שלג מלאכותיים, בזמן שברקע מתנגן שיר פעמונים מעצבן.
אנחנו לא מצפים ליצירת מופת אלא למשהו שיעביר שעה וחצי של נמנום מתוק מול המסך. אבל לפעמים מגיע סרט כמו 'כוכב נופל' ומוכיח שגם בתוך ז'אנר שנמצא בקרקעית האוקיינוס האינטלקטואלי אפשר להמשיך לחפור למטה.
הבעיה המרכזית בכוכב נופל אינה העובדה שהוא סרט חג מולד שטחי, אלא היומרה שלו והבזבזנות המשוועת של הכישרון שגויס אליו. כשמלהקים לסרט כזה את קיפר סאתרלנד שהוא שחקן שהוכיח בעבר אינטנסיביות וכריזמה שיכולה להחזיק סדרות שלמות, ואת סר דרק ג'קובי שהוא ענק שייקספירי שכל הברה שלו היא שיעור במשחק, הצופה הסביר מניח שיש כאן משהו מעבר. אולי אירוניה או טוויסט מתוחכם על הז'אנר או אולי דמויות עם עומק פסיכולוגי כלשהו. התשובה, כפי שמתברר כבר במערכה הראשונה, היא 'לא' מוחלט ומהדהד. התבדיתי לחלוטין. זהו סרט רדוד לא פחות מכל סרט חג מולד נשכח אחר והפעם האכזבה צורבת במיוחד.
קיפר סאתרלנד מגלם בסרט את דמותו של בראדלי מאק שהוא אדם אגוצנטרי, ואיש עסקים שחייו סובבים סביב עצמו בלבד. הדמות הזו היא התגלמות הסטריאוטיפ של הגבר המנוכר שצריך ללמוד את משמעות החג. אלא שסאתרלנד נראה כאילו הוא משחק בשני סרטים שונים בו זמנית. מצד אחד הוא מנסה להביא את הכובד המוכר שלו אך הטקסטים שהוא נאלץ להוציא מהפה כל כך דלילים וחסרי הגיון שהתוצאה היא הופעה שנראית כמו קריקטורה חיוורת. הוא לא מצליח להעביר את האנושיות שאמורה להסתתר מאחורי המעטפת האגוצנטרית. כשהוא מתייחס לאחרים או מתעלם מבתו היחידה, הוא לא נראה כמו דמות מורכבת שזקוקה לתיקון, אלא כמו כתיבה עצלנית של דמות בעייתית, שנכתבה כך רק כדי שנוכל להריע לה כשהיא הופכת לגיבור הטוב והמתוקן בסוף. סאתרלנד נראה על המסך עייף וחסר חיוניות וכמי שסופר את הדקות עד שהצ'ק ייפרע בבנק. זהו קיפר סאתרלנד במירעו.
ואז מגיע דרק ג'קובי. לראות את ג'קובי האלמותי בסרט כזה זה כמו לראות יהלום נדיר משובץ בתוך טבעת פלסטיק ממכונת הפתעות. הוא מופיע בתפקיד קטן ושטותי להכעיס שמרגיש כמו בדיחה פנימית של ההפקה על חשבון הקהל. ג'קובי שיכול להפיח חיים גם בדף הוראות של מכונת כביסה, נראה כאן אבוד בתוך עלילה שלא ראויה לו. הדמות שלו היא לא יותר מקישוט עונתי או זקן חכם שכל מטרתו היא לתת לסרט חותמת של איכות מזויפת. זהו זלזול לא רק בשחקן אלא בעיקר בקהל שמכיר ומוקיר את פועלו.
אחת הרעות החולות של 'כוכב נופל' היא הניסיון הכושל לייצר עושר עלילתי באמצעות עומס של עלילות משנה. הסרט זורק לעברנו שלל מערכות יחסים שונות שקשורות לאיש שיטחי ואגוצנטרי שהופך למלאך. מערכות יחסים עם נשים ועם עובדים, ועם בתו.
בתיאוריה ריבוי העלילות אמור היה להראות לנו איך האנוכיות של הגיבור משפיעה על כל מעגלי חייו. בפועל אף אחת ממערכות היחסים הללו לא מצליחה להציל את המצב או לייצר רגע אחד של אמת. היחסים עם הבת מבוססים על רגשנות זולה וקלישאות מסוג של 'אבא אתה אף פעם לא היית שם בשבילי'. השיחות עם הנשים בחייו מרגישות כמו רום קום סוג ג'. הגיבור הופך מאגוצנטרי למלאך במהירות של לחיצת כפתור, ללא שום תהליך פנימי אמיתי. השינוי הזה לא מעורר השראה אלא מעורר בעיקר גלגול עיניים. אי אפשר להאמין לשינוי של דמות אם הכותבים לא טרחו לבנות לו תשתית.
מה שהופך את 'כוכב נופל' לנפילה כל כך כואבת הוא היעדר מוחלט של נשמה. סרטי חג מולד טובים, אפילו הפשוטים שבהם' מצליחים לייצר חום אנושי בזכות כנות מסוימת. כאן הכל מרגישות מכני. התפאורה נראית כמו סט צילומים, ולא כמו מקום חי. המוזיקה מורה לנו מתי להתרגש ומתי לצחוק, והבימוי חסר כל מעוף. הסרט הזה הוא תוצר של תעשייה שמאמינה שאם היא רק תשים שחקנים מוכרים בתוך פריים עם אורות מנצנצים ושלג הקהל יבלע את הכל. אבל 'כוכב נופל' הוא המקום שבו האשליה הזו מתנפצת. הוא מוכיח שגם לצופה הסובלני ביותר יש גבול. אי אפשר להסתמך רק על שמות גדולים כשבבסיס הסרט אין שום תוכן משמעותי ושום אמירה על אנושיות ושום חן קולנועי.
'כוכב נופל' הוא אכזבה רב ממדית. הוא מאכזב כסרט חג מולד כי הוא חסר קסם והוא מאכזב כדרמה כי הוא רדוד, והוא מאכזב בעיקר כחוויית צפייה כי הוא מבזבז שני ענקי משחק על תסריט בעייתי. ההפיכה של הגיבור מאגוצנטרי לאיש טוב לא מרגשת כי הגיבור לא באמת קיים אלא הוא רק אוסף של מניירות משחק של סאתרלנד. הניסיון למכור לנו משמעות בתוך עטיפה מנצנצת נכשל כישלון חרוץ. הכוכב הזה לא רק נפל אלא התרסק, ולא נשאר ממנו אפילו שובל של אבק כוכבים. מדובר בנפילה קולנועית שמוכיחה שלפעמים עדיף להישאר בבית ולראות שידורים חוזרים מאשר לצפות בכישרון גדול טובע בים של שטחיות.
אפשר לוותר.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©