כל אחד והמים שלו בקפה הקאמרי

כל אחד והמים שלו – מונודרמה שמביטה לישראל ישר בלבן של העיניים

יש הצגות שבאות לגעת במשהו פתוח, פצע שאיננו נרפא. כל אחד והמים שלו, המונודרמה של רובי קסוס שעלתה לראשונה בפסטיבל תיאטרונטו 2023, שייכת בוודאות לקטגוריה הזו. זוהי יצירה שמגיעה אלינו ממקום כל-כך אישי ומדויק, ובו בזמן מצליחה לדבר בשפה של כולנו, שפה של אומה שידעה ועודנה יודעת מלחמות, אובדן, ושכול שאין לו סוף.

כבר בכותרת טמונה ההבטחה: 'כל אחד והמים שלו', לכל אחד, נקודת המבט שלו, הסיפור שלו, הראייה שלו. אבל בישראל המים האלה תמיד צלולים פחות.

כשנוגעים בשכול, במוות, בטראומה, לנקודת המבט הפרטית מתלווה אירונית גם תו תקן לאומי. אנחנו אומה שמזהה סימני אבל כמו שמזהים את מזג האוויר. אין כמעט משפחה שאין בה חור, שם שמוזכר בלחישה, מישהו שלא חזר. וקסוס, ביושר נדיר, פותח בפנינו חלון גדול לא רק אל חייו, אלא אל החיים של כולנו.

המורה שלא מצליח להחזיר את השגרה

במרכז המונודרמה עומד מורה לתיאטרון שמאבד תלמיד. התלמיד שבחר לתפקיד ראשי, ושנקשר אליו. הטקסים החוזרים של יום הזיכרון, האתוס הלאומי והכיתה, כל אלה הופכים לכלוב ברזל.

דמותו של המורה, בגילומו של יולי סקר, מורכבת ורבת רבדים: מחנך מסור, ליצן עצוב, אדם שהסדקים כבר גלויים, שהכאב מחפש נתיב החוצה. הרגעים שבהם המציאות נשברת לרסיסים הם רגעים שהקהל חווה כמעט פיזית.

אחד הדברים הבולטים ביצירה הוא האומץ שלה להראות את המורה לא כגיבור מערכתי, ולא כנושא שליחות, אלא פשוט כאדם. אדם שאיבד מישהו. אדם שפחדיו הולכים איתו לכיתה כמו ילקוט כבד מדי. אדם שאולי, בלי שהודה בכך, נמצא עמוק בתוך הלם קרב.

כולנו קצת הלומי קרב

אחרי הצפייה שאלתי את קסוס ישירות: האם הוא מודע לכך שהדמות שלו מציגה התנהגויות שמזוהות עם הלם קרב? תגובתו איששה את מה שהרגשתי במהלך הצפייה: ההתנהגות, הבלבול, הרגעים שבהם המציאות נשברת לרסיסים, כל אלה נשאבו מחייו ומכך שכולנו, במובן מסוים, חווים טראומה לאומית מתמשכת.

זה אולי המשפט שהכי רודף אותי מההצגה: כמה שזה מוזר לומר, במדינה שלנו כולנו בעצם הלומי קרב. נכון, יש הלם קרב קליני, רפואי, מיידי וברור  של מי שראו מוות מול עיניהם, גופות קרועות, טבח, אבדן חברים לנשק. לזה אין להשוות. אבל יש גם משהו אחר: תחושת ריחוף מתמשכת, חרדה שקטה, ניתוק קל מהמציאות, סימנים של טראומה מצטברת. סימני הארץ הזאת.

כמו המורה של קסוס, אנחנו כעם לומדים לחיות עם הסתירה: להמשיך ללמד, לנהוג, לקנות מצרכים, לצחוק, להתאהב, ובו בזמן לשאת על הגב משא בלתי נראה.

משא של דורות שנרדפים זה אחר זה: מלחמה רודפת מלחמה, דור רודף דור, כאילו ההיסטוריה מכתיבה לנו קצב שאין ממנו מפלט.

ימי הזיכרון שלנו: טקס שתפור על פצע שלא נסגר

אחד מקווי הכוח המרשימים ביותר של ההצגה הוא הדיאלוג שהיא יוצרת בין הטקסיות הישראלית לבין החוויה הפרטית. המורה עומד שוב ושוב מול הכיתה, מנסה להעביר טקס משמעותי, להעניק חוויה, למצוא את הנוסחה שתגרום לתלמידים להרגיש משהו. אבל הוא עצמו כבר על סף התמוטטות.

הטקס, שהמורה מחויב לבצע עבור תלמידיו, הופך לכלוב ברזל שהוא לכוד בתוכו. רגע אחד הוא נרגש, רגע אחר הוא מאבד שליטה, הרגע שלאחר מכן הוא נאחז בפרטים קטנים כמו טקסט מודפס או נר. זוהי הצגה שמצליחה להגיד בלי להגיד: אולי גם הטקס הלאומי שלנו כבר לא מותאם לנפש שלנו.

וכך, בעדינות גדושה כאב, המונודרמה מפגישה את הזיכרון האישי עם הזיכרון הקולקטיבי. ההורה שאיבד ילד. הלוחם שאיבד חבר. והנה, גם המורה שאיבד תלמיד. ואין מדרג. יש רק כאב, בצורות שונות. וכל אחד, ממש כמו בכותרת, המים שלו.

משחק: רגש מדויק וגבוה

יולי סקר מפגין משחק שמבוסס על גוף ונשימה. השקט הוא כלי הדרמטי המרכזי, והקהל מרגיש את הקרע הפנימי של הדמות. המעברים בין קומיות לטרגדיה יוצרים דמות עגולה ורב-שכבתית. בנוסף לדמות של המורה לתיאטרון, יולי נכנס לדמויות נוספות: המנהל הקשוח מחיל האוויר, האם שידה בכל ויד כל בה, התלמיד האהוב. כל אחד מהם הוא בעל גוון ייחודי משלו, והדמויות הללו הן שמספקות אפשרויות לאתנחתות קומיות.

בימוי ואמצעים אמנותיים

בימוי: רובי קסוס מאפשר לדמות המורה לתיאטרון, בן דמותו, להתנסות ברבדים שונים של עומק הדמות שלו, ולגלות את הטראומה שלו באמצעים שונים של גוף ונפש.

תאורה: מינימליסטית, המדגישה את סדקי נפשו של המורה, ומסייעת לצופה להבחין בניואנסים שונים ביניהם מדלגת המונודרמה.

תפאורה: כיסא, מינימליזם מוחלט, שלט יזכור שהוא חזק יותר מהכל. תנועה: נועה בוקר יצרה חיבור פיזי-רגשי עדין. מוסיקה: אלון גלזינגר, תזמון מושלם בין פסקול לתנועה, פסקול חיינו, שירי יום הזכרון שמעוררים ונוגעים בכולנו ולוחצים על הכפתור הקולקטיבי של הזכרון והכאב.

למי מיועדת ההצגה?

לכולם: למי שאיבד, מי שחושש לאבד, מי שחי בארץ הזו ומבין שהמציאות לא מתפוגגת גם כשהמסך יורד. ההצגה, שזכתה בכמה פרסים מרכזיים באסיטז', תחרות ההצגות לילדים ולנוער, מציגה בשכבה הבוגרת של התיכונים בדרך כלל.

בשורה התחתונה

כל אחד והמים שלו היא מונודרמה שקטה, חכמה ומדויקת. היא לא נותנת פתרונות, לא מחפשת נחמה, אלא מבקשת שנביט, שנקשיב, ונבין את עומק הכאב שכל אחד מאיתנו נושא במדינה הזאת. הצגה אנושית, חשופה, שמאפשרת לעצבות ולפגיעוּת להיות חלק מהסיפור.

מחזאי ובמאי: רובי קסוס
שחקן: יולי סקר
עבודת תנועה: נועה בוקר
מוסיקה מקורית: אלון גלזינגר
תאורה: עומר בולנז’ר־כהן

הפקה: תיאטרונטו (2023)

צילום סטילס: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי

לפרטים נוספים:

תיאטרון הנפש:

https://nepheshtheatre.co.il/theatre/repertoire_theatre/kol_hehad_vhmem_slo