יש משהו הכרחי בערב כמו זה של תלמידי בית צבי, דווקא עכשיו. בתקופה שבה המרחב הציבורי בישראל של ימי מלחמה מתישה הוא רווי במתח, עייפות רגשית ותחושת פירוד מעיקה, מתחדדת ההבנה עד כמה התיאטרון, ובמיוחד הז’אנר הקליל והשמח של מחזות הזמר אינו רק מוצר צריכה בידורי. הוא מנגנון של נחמה, איחוי, ואולי אפילו תקווה.
המופע "כל הכבוד" לא מגיע לאולם כדי לאתגר את האינטלקט או לפרק את המבנה החברתי. הוא מגיע כדי להעניק לקהל עיסוי לנשמה דרך הזיכרון הקולקטיבי. ובימים אלו, מדובר במשימה לא פחות מחלוצית.
הבחירה הרפרטוארית של המופע נפרשת כמפת דרכים של הזהות הישראלית כפי שהשתקפה על הבמות בעשורים האחרונים. מצד אחד, נכסי צאן ברזל כמו "עוץ לי גוץ לי" עם הלהיט "בוקר טוב", שמחזיר אותנו לילדות נאיבית וצבעונית. מצד שני, יצירות מכוננות כמו "שלמה המלך ושלמי הסנדלר", "קזבלן" ו"קוני למל". הסטודנטים המסיימים של בית צבי מפליאים לשיר ולחולל על הבמה, והקהל מצטרף.
זהו ניסיון מובהק לייצר פסיפס תרבותי רחב, כמעט "לכל העדות והמוצאים", כפי שנאמר פעם באירוניה. השילוב של נגיעות מזוהר ארגוב לצד הקצב הפופי של צביקה פיק, יוצר רצף שבו המזרח והמערב לא רק נפגשים, אלא שרים יחד בתיאום מושלם. הבחירה הזו אינה מקרית; היא מבקשת להזכיר לנו שישנו דנ"א תרבותי משותף שעדיין פועם כאן, גם אם בחוץ הוא נראה לעיתים מרוסק.
אחד ההיבטים המרתקים במופע הוא המפגש בין הטקסטים הישנים למבצעים הצעירים. תלמידי שנה ג' של בית צבי עם חיזוק קל מתלמידי שנים ב' ו א', ניגשים אל החומרים הללו לא מתוך זיכרון נוסטלגי אישי, הם הרי לא היו כאן כש"קזבלן" עלה לראשונה, אלא מתוך למידה, עיבוד ופרשנות עכשווית.
הפער הזה מייצר תוצאה מעניינת: זוהי פחות "ישראליות של פעם", מחוספסת ומיוזעת, ויותר אנרגיה של דור ה-Z. הביצועים נקיים, מהוקצעים, לעיתים אפילו פופיים יותר באופיים. השירים הישנים מקבלים ניקוי יבש אמנותי, ומוצגים ללא המטען ההיסטורי הכבד שאולי מלווה אותם בביצועים המקוריים. עבור מהקהל יש הדהוד של ה"נשמה" המקורית עם ריענון הכרחי ששומר על החומרים הללו רלוונטיים גם ב-2024.
מבנית, המופע מורכב מרצף של מספרים קצרים עם חילופי הרכבים תכופים. יש בכך יתרון פדגוגי ברור: הרצון המוצהר של בית הספר לתת לכמה שיותר תלמידים את רגע ה"כוכבות" שלהם. והרגע הזה אכן מתממש. הבמה שופעת נוכחות, ולעיתים נדמה שהיא עולה על גדותיה מרוב כישרון ואנרגיה.
מבחינה מקצועית, מדובר בהפקה מוקפדת להפליא. הבימוי המדויק מונע מהערב להפוך לערב שירי משוררים סטטי; הכוריאוגרפיה חיה, עדכנית ואנרגטית; והתלבושות המושקעות תומכות באווירה החגיגית. בית צבי ממשיך לבסס את מעמדו כ"מפעל" המשומן והטוב ביותר בארץ לייצור פרפורמרים למחזות זמר. היכולת להחזיק קצב כה גבוה לאורך ערב שלם, ללא נפילות מתח, היא עדות לעבודה קשה ומשמעת בימתית שאינה מובנת מאליה בבתי ספר לאמנויות.
מתוך האנסמבל המוכשר, בלטו במיוחד שתי מבצעות שסימנו את עצמן ככאלו שבשלות כבר עכשיו לבמות המרכזיות. לינוי כהן שכבר מסומנת ככוח עולה ומככבת ב'סיפור הפרברים' של בית ליסין הפגינה שליטה קולית ונוכחות בימתית ממגנטת. יש בה שילוב של ביטחון עצמי ויכולת הגשה שהופכת כל נמבר שלה לאירוע. לצידה, שירה אלמוזלינו שראיינו כאן בשבוע שעבר, הביאה איכות אחרת, בשלות רגשית ודיוק שמעידים על הבנה עמוקה של הדמויות שהיא מגלמת, גם בתוך פורמט קצר של שיר בודד. יש לציין עוד רבים, מתוכם התרשמתי במיוחד משי מור שביצעה את השיר 'שחרחורת' ועידן זילברמן שביצע את 'קוני למל'. סביר להניח שהשמות הללו, יחד עם חברים נוספים לקאסט, יהפכו בקרוב לחלק בלתי נפרד מהקאסטים של הבימה, הקאמרי או בית ליסין לעתיד לבוא. נעקוב, כמובן.
השיא הרגשי של הערב, והמורכב שבו, הגיע לקראת הסיום. כשהאנסמבל כולו עולה לבמה להדרן עם השיר "לחיי העם הזה", נוצר רגע טעון. האירוניה ברורה לכל מי שיושב באולם: על רקע הקיטוב והשסעים בחברה הישראלית, המילים שנכתבו לפני עשורים כבר לא נשמעות מובנות מאליהן.
ובכל זאת, כשהקהל מצטרף לשירה מכל הלב, קורה משהו כמעט מאגי. זהו לא אסקפיזם זול, אלא רצון עמוק של הקהל להיאחז במשהו משותף. המופע מצליח לייצר אשליה של אחדות, גם אם היא זמנית ומוגבלת לזמן השהות באולם. התחושה האותנטית של תקווה שנוצרת ברגעים אלו היא אולי ההישג הגדול ביותר של ההפקה.
האם מדובר בערב מהפכני? התשובה היא לא. "כל הכבוד" אינו מבקש לפרק, לאתגר או להציב סימני שאלה חתרניים על הקאנון הישראלי. הוא מבקש לחגוג אותו. במובן הזה, הוא מצליח מעל ומעבר למצופה.
בית צבי מוכיח שוב שבתחום מחזות הזמר, אין לו מתחרים ביכולת הביצוע וההפקה. זהו מופע מהנה, זורם ואפקטיבי, שמשאיר את הקהל עם טעם של עוד ועם זיק של אופטימיות. למי שמחפש אמנות בועטת ומפרקת, כדאי לחפש במקומות אחרים. אך למי שזקוק ל"בונבוניירה" של כישרון, לשמחה מזוקקת ולתזכורת לכך שהתרבות שלנו עדיין חיה ובועטת, המופע הזה הוא בדיוק מה שהרופא רשם.
מאחורי המפגן האנרגטי הזה עומד צוות מקצועי שהצליח להעמיד הפקה בסטנדרטים גבוהים בזמן קצר. על העריכה והבימוי חתום שוקי וגנר, שהצליח לתפור את הקטעים השונים לכדי רצף קצבי ומהודק. הניהול המוזיקלי והעיבודים של עילי שמרץ העניקו לשירים המוכרים את אותו ניקוי יבש עדכני, בעוד הכוריאוגרפיה של נדב שחט מילאה את הבמה בתנועה שלא נחה לרגע.
גם המעטפת הוויזואלית תרמה רבות לאווירה: התפאורה של נעה ברור לרון סיפקה מסגרת נכונה, התאורה של אורי מורג הדגישה את רגעי הסולו והאנסמבל בדיוק הנדרש, והתלבושות של לנה רומננקו הוסיפו את הצבעוניות המתבקשת לערב של מחווה. על עיצוב הסאונד, שהיה קריטי בערב עמוס משתתפים כזה, הופקד טל שדות.
כפי שצוין, כוחו של הערב היה באנסמבל המגובש (תלמידי שנה ב' וג'), שכלל בין היתר את:
דורון אדמוני, שחר יוסף אזולאי, נוה מאמויי, עילי שלו, שרה אילן, שירה אלמוזלינו, יובל אלטמן, רגב נתן, עמית בן אהרון, שקד דדון, דניאל בן אפרים, לינוי כהן, עלמה עופר, סתיו בנימין, פנינה בש, סתיו גולדפדן, ליאור גזית, עידן זילברמן, יעלי גל, נעה זייפמן, רון גלעד, תומר מייסון אביבי, יובל סלובודה, אלעד רון, שחר זגורי, שירה מציירו, ביסאן כהן, ג'ני סובולב, שקד מוטשוביץ, שי מור והדר סרנגה.
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
