כל מה שלא נאמר בקולנוע

זהו סרט יפני שמתנהל לו לאיטו, לעיתים לאט מדי. הוא מגולל בפנינו את סיפורו של תינוק, אחר כך נער ולבסוף בחור צעיר, בשם דאי. דאי, התינוק החמוד, נולד להורים חרשים שאיש לא רצה שיתחתנו ויביאו ילדים לעולם. למעשה, ההורים הם אנשים שנמצאים, בגלל חרשותם, בשוליים של החברה ואין להם סיכוי אמיתי להשתלב בה.

האב, שהוא אדם אופטימי ובעל ראיית עולם איתנה, מצליח לתפקד בעבודה כפועל, אבל האם אינה מתפקדת כלל, לא מצליחה לעבוד וגם לא מצליחה בתפקידה כאם בהתחלה. החרשות מביאה לכך שהיא מסכנת את תינוקה. למזלה, היא גרה אצל הוריה.

אמה, הסבתא של הילד, מטפלת בו יותר ממנה. הסבא, אביה, לעומת זאת, הוא אדם אלים וגס רוח. דווקא הוא, שבסצינה אחת חוזר הביתה שיכור ומכה את אשתו, מספר לדאי את אמיתות החיים.

דאי עצמו מתפתח מתינוק חמוד לאדם בלתי מרוצה. הוא לא מצליח להתקבל לבית הספר שרצה בגלל השגים נמוכים, ויש לו קרבן. אמו. הוא תמיד מתנפל עליה ומאשים אותה בכל. והיא, שעושה כמיטב יכולתה ומכילה אותו, מנסה תמיד לעודד אותו ותמיד נפגעת. כדרמה משפחתית העלילה מתפתחת כאשר דאי עוזב את הבית ונוסע לטוקיו בעידודו של אביו.

הוא נוסע להתמודד עם החיים, ללמוד עליהם, על בדידות, על הדרך למציאת חברים שמובילה אותו דווקא לחברים חרשים. כך הוא לומד דבר או שניים על משפחתו ומפתח את ראיית העולם שלו, עד שהוא לומד לקבל את הוריו על חרשותם.

כל נושא הוא לגיטימי לעשיית סרט. העניין הוא, איך עושים אותו. השוואתו של הסרט הזה לסרט 'משפחת בלייה' הצרפתי אינה עומדת בשום קנה מידה סביר. בעוד שהסרט הצרפתי נעשה בצורה הרבה יותר אינטליגנטית ורגישה, הוא סרט חכם ונוגע ללב, שמציג בפנינו קונפליקטים אמיתיים בצורה שגורמת לנו לאכפתיות והזדהות, אנו מקבלים פה גיבור שהוא לא אדם שמצליח באמת לגעת בליבנו.

הדרך בה הוא פוגע באמו גורמת לנו להזדהות יותר עם האם המתוקה מאשר עם הגיבור שלנו. הוא מכעיס אותנו במקום לגרום לנו להרגיש את כאבו. במידה רבה, אנו רואים בו אדם נטול חמלה, מרוכז בעצמו ופוגעני. רק בהמשך הסרט, בו הוא מתמודד עם החיים בטוקיו, אנחנו יוצרים עמו הזדהות ופותחים אליו את הלב.

עיקרו של הסרט הוא על זוויות ראייה. מזווית ראייה מסויימת אני קרבן, אדם שמשלם את המחיר על סטריאוטיפים ביחס לאנשים בעלי מוגבלויות בחברה היפנית הנוקשה, ומזווית ראייה אחרת, אני יכול לראות ולהבין את מה שהאנשים הללו, ההורים, עוברים, והמחיר שהם משלמים.

בשורה התחתונה, יש עניין בסרט, אם כי כאמור, זה אינו סרט שמזכיר את 'משפחת בלייה' בדבר, מעבר לנושא, משפחה של חרשים ושומע. שם הסרט במקור, 'בין שני עולמות', מתאים לו יותר מ'כל מה שלא נאמר', שם שהוא פרשנות מאוד מסויימת. הגיבור לא מצליח לנגוע מספיק בליבנו בסרט האיטי הזה, וחבל.

משחק ריו יושיזאווה, אקיקו אושידארי, אקיטו אימאי

במאית מיפו או