ינואר 24, 2026
אין הרבה מחזות שיכולים לשאת על גבם אינספור עיבודים, פרשנויות, תרגומים והעתקות תרבותיות ועדיין להישאר רלוונטיים, חדים וכואבים כמו 'השחף' הקלאסי של אנטון צ׳כוב, אולי משום שהוא אינו עוסק בעלילה במובן הקלאסי, אלא במצבי תודעה.
לא מדובר באירועים דרמטיים גדולים, אלא בכישלונות קטנים, מתמשכים, שקטים. המחזה מציב במרכזו אמנים, יוצרים, אנשים שחיים בתחושת החמצה מתמדת, תחושה שלא איבדה מתוקפה גם יותר ממאה שנה אחרי שנכתבה.
'סתם ציפור דפוקה', העיבוד של אהרון פוזנר ל'השחף' המועלה בסטודיו למשחק מיסודו של יורם לוינשטיין, הוא הגרסה השלישית של המחזה שאני צופה בה בשנה האחרונה.
עצם העובדה הזו, שלוש גרסאות בפרק זמן כה קצר, מעידה על משהו עמוק. 'השחף' אינו מפסיק לדבר אל יוצרי התיאטרון, ולא מפסיק לאתגר אותם.
כל דור מרגיש שהוא חייב להציל אותו מחדש, לעדכן, לרענן, להפשיט וללבוש אותו בבגדים עכשוויים. השאלה היא לא אם זה אפשרי, אלא מה המחיר.
בגרסה הנוכחית, המחיר והפיתוי כרוכים זה בזה.
אמריקה במקום רוסיה, נרקיסיזם במקום ייאוש.
כבר מן השם 'סתם ציפור דפוקה' ברור שמדובר במחזה שמסרב לקדושה צ׳כובית. זהו שם בוטה, מתגרה, אנטי פיוטי כמעט, שמצהיר מראש שאנחנו לא באנו להתרפק על קלאסיקה, אלא כדי לפרק אותה.
פוזנר, במחזהו המקורי Stupid Fucking Bird, עושה בדיוק את זה. הוא לוקח את שלד 'השחף' ומשתמש בו כבסיס למטא מחזה על תיאטרון, על אמנות, על הכישלון שבניסיון להיות חדש.
העיבוד ממיר את רוסיה של סוף המאה ה 19 בנוף של אפ סטייט ניו יורק. במקום אחוזה רוסית מתפוררת, בית אמריקני רחב ידיים. במקום אינטלקטואלים עייפים מהצאר, אמנים אמריקנים שבעים, ציניים, לכודים במעגלי הצלחה וכישלון. המעבר הזה אינו קוסמטי בלבד. הוא מבקש לומר שהייאוש הצ׳כובי אינו תוצר של זמן או מקום, אלא מצב אנושי קבוע.
ועדיין, משהו במעבר הזה מעורר שאלה. ברוסיה של צ׳כוב, הדיכאון נובע ממבוי סתום חברתי, כלכלי, פוליטי. כאן, הדמויות חופשיות יותר, עשירות יותר, מודעות יותר לעצמן ובכל זאת תקועות.
התסכול הופך פחות קיומי ויותר נרקיסיסטי. פחות הישרדותי ויותר רגשי. זה לא בהכרח חיסרון, אבל זה משנה את הטון.
הגיבור אינו עוד קוסטיה טרפלייב, אלא קוני. אמן צעיר, מבריק, פגיע, שמאמין באמת ובתמים שהוא רגע לפני פריצה גדולה. הוא לא מיוסר באותה מידה כמו קוסטיה. הוא חמוד יותר, שובב יותר, אפילו קצת מתוק. יש בו פחות זעם מהפכני ויותר חרדה של דור שמפחד להיות לא רלוונטי. זהו הבדל מהותי. קוסטיה נלחם בעולם, קוני נלחם בעצמו.
אמו, אמה, היא שחקנית מיתולוגית, אגואיסטית, גדולה מהחיים. גלגול אמריקני של ארקאדינה. מערכת היחסים ביניהם נותרת הלב הפועם של המחזה.
יש פה בן שמבקש הכרה, אם שמסרבת לראות אותו באמת. אבל כאן, העימות פחות טראגי ויותר אירוני. אמה מודעת לעצמה, מודעת לאכזריות שלה, ולעיתים אף צוחקת עליה. זהו שינוי דק אך משמעותי. הטרגדיה מתרככת, מקבלת שכבה של מודעות עצמית.
טריגורין, לעומת זאת, נשאר טריגורין. הבחירה להשאיר דווקא אותו עם שמו המקורי אינה מקרית. הוא מייצג את הסופר המצליח, האמן שכבר עבר את שלב הרעב והספק, ומכאן גם את הפיתוי ואת האיום.
הוא אינו חייב להשתנות, משום שהוא תמיד אותו טיפוס ברוסיה, באמריקה ובכל זמן. גם נינה נותרת נינה, כי בלעדיה באמת אי אפשר. היא הלב התמים, התקווה, האשליה. היא הציפור עצמה. אבל היא גם ציפור אכזרית, שפוגעת שוב ושוב בקוני למרות שהיא יודעת כמה הוא מאוהב בה.
העלילה מוכרת. הצגה בתוך הצגה, אהבות לא ממומשות, קנאה, בגידה, קריסה. אך הדרך שבה היא מסופרת שונה בתכלית. הקיר הרביעי נשבר שוב ושוב. הדמויות פונות אל הקהל, מגיבות לעצמן, מפרשות את מעשיהן בזמן אמת. זהו תיאטרון על תיאטרון, עם עוד שכבה שמסרבת להיות צ'כובית. היא שכבה שמודעת לעצמה עד כאב.
לעיתים זה מרענן, לעיתים זה מרגיש כמו תרגיל דרמטורגי שמסרב להסתיים. יש רגעים שבהם שבירת הקיר הרביעי מחדדת את הרגש דווקא משום שהיא חושפת אותו כקונסטרוקציה, ויש רגעים שבהם היא מחלישה אותו, מפרקת את האשליה רגע לפני שהיא מספיקה להיווצר. זהו משחק מסוכן. ככל שהמחזה חכם יותר, כך הוא מרשה לעצמו להתרחק מהלב.
ההצגה מרובת חושים. התאורה המרשימה והדינמית, בעיצוב איל דניאל ועדי פיירניק, יוצרת מצבי רוח משתנים ומתפקדת כמעט כדמות נוספת על הבמה. המוזיקה של אלדר ברנטמן נעה בין ז׳אנרים ותקופות, כמו פלייליסט אקראי של תודעה מבולבלת. הבחירה לשלב גם מוזיקה ישראלית, ובראשה 'יש לי ציפור קטנה בלב' של יגאל בשן, היא רגע מבריק של אירוניה רכה. הציפור הזו אולי דפוקה, אולי שבורה, אבל היא עדיין פועמת.
יש גם מיניות, גלויה יותר מזו של צ׳כוב, שמבקשת לומר: אלה אנשים חיים, בוערים, לא רק מדברים. לפעמים זה עובד, לפעמים זה מרגיש כהדגשה מיותרת של ״הנה, אנחנו מודרניים״. לא כל עדכון הוא בהכרח העמקה.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהאנרגיה. זוהי הצגה חיה, נועזת, מלאה תשוקה. היא אינה מושלמת, אך היא אינה אדישה. היא מעזה לגעת בקלאסיקה בלי לכרוע ברך. היא מבינה שהסכנה הגדולה ביותר של 'השחף' אינה פרשנות רדיקלית, אלא יראת כבוד משתקת.
בסופו של דבר, 'סתם ציפור דפוקה' אינה מחליפה את צ׳כוב ואינה מתיימרת לעשות זאת. היא משוחחת איתו, מתווכחת איתו, לפעמים אפילו צועקת עליו. היא שואלת מה נשאר מהייאוש הצ׳כובי בעולם שבו כולם מדברים על רגשות, שבו האמנות הפכה למוצר, שבו הכישלון הוא כמעט אופציה רומנטית.
התשובה אינה חד משמעית. אולי זה בדיוק העניין. הציפור הזו אינה עפה גבוה כמו המקור, אבל היא גם לא מתה. היא מדדה, פצועה, לפעמים צורמת ועדיין מזכירה לנו למה חזרנו שוב ושוב לאותו מחזה, לאותה אכזבה, לאותו חלום על אמנות שתציל אותנו מעצמנו.
מחזה: אהרון פוזנר
עיבוד ל'השחף' מאת אנטון צ׳כוב
בימוי ותרגום: דוראל זילברמן
משתתפים
קוני עומרי אילן
נינה גאיה טובי או עפרי שגב
אמה עינת ברנר
טריגורין אלון בוקובזה
דב שחר בן טוב או ניר גואטה
מאש ניקול שיראל הרשפי או ניקול ספרוני
סורין איתי דמבו
ליווי אמנותי לילך סגל
דרמטורגיה הגר רענן
עיצוב תפאורה יובל גרינשטיין
עיצוב תלבושות לירון ספיר
עיצוב תאורה איל דניאל ועדי פיירניק
מוזיקה אלדר ברנטמן
עיצוב תנועה תום אפלבאום
תיאום אינטימיות עמית זמיר
צילום סטילס וטריילר רדי רובינשטיין
צילומי סטילס בכתבה זאת: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©