כן! בקולנוע

נדב לפיד הוא יוצר שמעורר תמיד דיון סוער סביב יצירתו. סרטיו, מ"אחד וחצי" דרך "השוטר", "הגננת", "מילים נרדפות" ועד "הברך", תמיד מאופיינים בשפה קולנועית נועזת, פיוטית, אנטי-קונפורמיסטית ומתריסה.

סרטו החדש, "כן!", אינו יוצא מן הכלל. הוא שואב לתוכו את הצופה אל תוך חוויה קולנועית שנעה על הגבול הדק בין מציאות לחלום, בין הצהרה פוליטית לבין וידוי אישי, ובין יופי חזותי לבין ניכור רגשי.

כדרכו של לפיד, גם כאן אין מדובר בעלילה ליניארית או סיפור במובנו הקלאסי. "כן!" נבנה יותר כרצף של מצבים, מפגשים ושיחות שבכולם מהדהדת השאלה המרכזית – מהו ה"כן" שלנו, במה אנחנו בוחרים לאשר את קיומנו.

הדמות הראשית י. (המגולמת על ידי אריאל ברונז המוכשר) מתמודדת עם תחושת חנק – הן מן המציאות הישראלית והן מן הביוגרפיה האישית שלו. סביבו נעות דמויות משניות, רבות מהן מצוירות באופן חד־ממדי כמעט, כמעין רעיונות ולא כאנשים בשר ודם.

השפה הקולנועית

הצילום, מלאכתם של נדב לפיד והצלם הקבוע שלו שי גולדמן, מרתק. השימוש בזוויות חריגות, פריימים נוקשים ותנועות מצלמה חדות יוצרים תחושת אי-נוחות מתמדת. הצבעים עזים, כמעט צורבים, וכך נוצרת אסתטיקה שמצד אחד היא מהפנטת, מצד שני מרחיקה ומנכרת. המוזיקה אף היא פועלת כהצהרה – לאו דווקא כדי ללוות את הדרמה אלא כדי להתנגש בה.

לפיד עסוק בזהות הישראלית, בהרגשה של חוסר שייכות, ובפער שבין החוויה האישית לבין הציווי הלאומי. ב"כן" הוא מעלה שאלות של בחירה חופשית: האם לומר "כן" לחיים כאן, "כן" לאהבה, "כן" לאמנות – או שאולי כל "כן" מלווה אוטומטית ב"לא" לא פחות משמעותי. מאוד יפה הסצנה, בה י. דן בשאלה זו עם בנו התינוק. יש בסרט קו וידויי כמעט, כמו רצון של היוצר להתפשט מול הצופה.

הסרט של נדב לפיד הוא יצירה פרובוקטיבית, חדה ומעוררת מחשבה, שמסרבת להניח לצופה לשקוע בנוחות. לפיד מציב מולנו תמונה קיצונית של ישראל, כמדינה דקדנטית, מתועבת כמעט, שבה האליטה לא רק מושחתת אלא גם מתהדרת בבהמיות גסה ובחיים ריקים מתוכן. מדובר בסאטירה אפלה על מציאות שבה הכוח, הכסף והנהנתנות שולטים, וההומניזם, הערכים והמוסר נדחקים הצידה.

במרכז הסרט עומדים בני זוג – אמן ורקדנית – שנדחפים אל תוך הליבה של החברה הזו. הם נעים בין שני עולמות: מצד אחד הם חלק מהשחיתות והטינופת המוסרית, נכנעים לדרישות של האליטה, הופכים לשחקנים בתוך הפארסה הקולקטיבית. מצד שני, הם מוצגים גם כזוג אוהב, הורים לתינוק מתוק, שמנסים לשמור על גלעין של חיים אמיתיים, אינטימיים, חמים. הדואליות הזו היא אולי לב־ליבו של הסרט: הפער בין החזות הציבורית, שנסחפת אל תהום של שחיתות, לבין הפנים הפרטיות, שמבקשות להיאחז במשמעות ובאהבה.

באמצעות הדמויות הללו מציג לפיד חברה שנמצאת במסלול התרסקות ערכי. אין כאן כמעט נחמה, אלא רק תזכורת מתמדת לאבדן המצפן המוסרי, ולשאלה מה נותר לחברה שאין לה עוד גבולות. השלטון, האליטה התרבותית, הממסד כולו, כולם משורטטים כמי שמעדיפים לשקוע בהוללות וברפש, תוך התעלמות מצרות העבר, ההווה והעתיד. התוצאה היא מראה לא מחמיאה, אולי אפילו בלתי נסבלת, אבל כזו שלפיד מתעקש להציב לנו מול הפנים.

העוצמה של "כן!" טמונה לא רק במסריו הבוטים אלא גם בשפה הקולנועית שבה הוא נעשה. לפיד, כהרגלו, בוחר בצילום חריג: חשיפות יתר שממסמסות את הגבולות בין דימוי למציאות, מהירות תנועה שמכניסה את הצופה למערבולת של תחושות, קומפוזיציות חריפות שמדגישות את מלאכותיות הסיטואציות. התוצאה היא חוויה ויזואלית מסחררת, שמעצימה את תחושת האובדן, את הזרות, את חוסר היכולת להיאחז בנקודת משען יציבה.

יש בסרט כמה סצנות מעוותות, כגון אחת שבה לאה, בת הזוג הרקדנית (אפרת דור) מסניפה קוקאין מעל ישבניהם של בני זוג שכורעים מעל משתנה בשירותים ציבוריים, סצנה מחרידה שהופכת את קרביו של הצופה הסביר.

במובן הזה, "כן!" הוא סרט שמאתגר את הצופה לא רק מבחינה רעיונית אלא גם מבחינה חושית. הוא אינו מספר סיפור ליניארי ברור ואינו מבקש לפייס. הוא מטלטל, חותר תחת הציפיות, ומכריח אותנו להתבונן על חברה שמעדיפה לעצום עיניים, לשקוע בשחיתות ובבידור ריק, במקום להתמודד עם שאלות של מוסר, אחריות ועתיד.

מי שיגיע לסרט בחיפוש אחר נחמה או תשובות ימצא בעיקר כאב, כעס וביקורת נוקבת. מי שיגיע מוכן להתמודדות עם אי־נוחות, ימצא כאן יצירה עזה, חסרת פשרות, שמציבה את נדב לפיד שוב כיוצר שמסרב להחניף ומעדיף לחשוף את הבטן הרכה של המקום שבו אנחנו חיים.

משחק ובימוי

השחקנים עושים עבודה אמיצה, לעיתים נדרשים להגיש טקסטים חצי-פואטיים, לא טבעיים, ולשבור את הקונבנציה של משחק ריאליסטי. התוצאה היא חוויה תיאטרלית, שמזכירה יותר מופע אמנותי מאשר קולנוע מסחרי. מי שיתמסר לכך ימצא בסרט עוצמה נדירה; מי שיחפש עלילה רציפה ייתכן וייאבד עניין.

מקום הסרט ביצירה של לפיד

"כן!" ממשיך את הקו שבו לפיד מתעקש שלא להתפשר: קולנוע שמבקש להכאיב, לטלטל, לאשרר ולשלול בעת ובעונה אחת. אם "הברך" היה מכתב האשמה צורב למדינה ולתרבותה, הרי ש"כן!" הוא מעין בקשה פיוטית לגילוי של תוקף, של הכרה. לפיד בוחן את גבולות הקולנוע הישראלי, מנסה להרחיב אותם, ומעמיד את עצמו מול שאלת האמונה הבסיסית ביצירה ובחיים כאן.

"כן!" הוא סרט קשה לצפייה. הוא דורש סבלנות, פתיחות, ובעיקר נכונות להיכנס לעולם זר, מנוכר, אך גם יפהפה מסוגו המוזר ועשיר במשמעויות. מי שמצפה לנרטיב פשוט ייצא מתוסכל, אבל מי שמוכן לפגוש קולנוע כאקט פילוסופי־אמנותי יגלה חוויה חד-פעמית. לפיד שוב מוכיח שהוא אחד הקולות הייחודיים, המסעירים, ואולי גם הפרובוקטיביים ביותר בקולנוע הישראלי העכשווי.

אנחנו צפינו בסרט באולם ענק, ביום הקולנוע הישראלי. האולם היה מלא מפה לפה, בעיקר במאות צעירים. במשך שעתיים וחצי של ההקרנה, שרר שקט באולם, ואיש לא יצא. הסרט ארוך מאוד, קשה, אבל מרתק, בעיקר אם יודעים למה מגיעים.

כותרת מקורית: כן! (Yes!)
במאי ותסריטאי: נדב לפיד
שחקנים ראשיים:

אריאל ברונז – י.

אפרת דור – יסמין

נעמה פרייס (Preis) – לאה

אלכסיי סרבריאקוב – המיליארדר הגדול

שרון אלכסנדר – אבינועם

דמויות נוספות: עידית טפרסון, שירה שיש, פבלו פיו ויויאן

צילום: שי גולדמן
עריכה: נילי פלר

עיצוב אמנותי: פסקל קונסיני
עיצוב פסקול / מוזיקה: המוזיקה שייכת ל־Sleeping Giant ו־Omer Klein

הפקה והפצת הסרט

מדינות שותפות בהפקה (Co-production): ישראל, צרפת, קפריסין, גרמניה

הופעות בבכורה ופסטיבלים

בכורה עולמית: פסטיבל קאן, שבוע הבמאים (Directors' Fortnight), 22 במאי 2025

משך הסרט: כ־150 דקות (שעתיים וחצי)