מדעי הוודאות בתמונע

טיפולים פסיכולוגיים, תיאוריות על טבע האדם, קצת עתידנות בעזרת הטכנולוגיה והבינה המלאכותית עומדים בבסיס ההצגה הזאת.

הטיפולים הפסיכולוגיים מראים לנו את עצמנו, את החברה האנושית שהתפתחה והגיעה לנקודה הזאת, שבה תחושה של דחייה עומדת במרכז החוויה השלילית האנושית, בעידן של בינות מלאכותיות שנמצאות שם בכל צעד שאנחנו עושים, קדימה או אחורה.

ההצגה מתחילה בטיפול פסיכולוגי של אביתר. המטפלת, הילה, מטפלת כבר חמש שנים בבחור בדמות פיסת בד. פיסת הבד היא אולי מטפורה לאדם שהוא עלה נידף ברוח, כשכל התרחשות מטלטלת את עולמו. את עולמו של הבד- אביתר מטלטלת בעיקר בת זוג, שהיא דוחה ומקרבת בלי הפסקה. חותכת את הקשר וחוזרת אליו, ובכל פעם מנחיתה על עולמו מכה חדשה.

לדיאדה של יחסי מטפלת-מטופל, שהיא מורכבת בפני עצמה, נכנסת 'עין חיצונית', שהיא ספק שולחן עם קופסת טישיו עליו, כדי לנגב למטופל את הדמעות, ספק קולה הפנימי של המטפלת עצמה, שמותח עליה ביקורת ללא הפסקה.

אם שואלים מיהו הגיבור הראשי של הסיפור, ברור לנו, כצופים, שזוהי המטפלת. כל הסימנים המחשידים מכוונים אליה. למעשה, זהו לא פחות מכך סיפורו של המטופל, שמופיע ונעלם. היא מובנת לנו הרבה יותר. מעמדה, תפקידה, רגשותיה, כולם שם, על השולחן במרכז הבמה.

סיפורו של המטופל הוא סיפור שהולך ומתגלגל לפנינו. זהו אדם צעיר ומבולבל מאוד, שהולך מטיפול לטיפול. הוא כבר חמש שנים בטיפולה, אבל לפניה ואחריה היו ויהיו מטפלים אחרים. במילים אחרות, הבחור הזה, כמו אנשים לא מעטים בני זמננו, תלוי בטיפול נפשי-ריגשי. הוא מתוודה בפני המטפלת שלו, שהוא אדם מניפולטיבי. כבר מגיל צעיר מאוד עשה מניפולציות על ילדות קטנות, כדי שיראו לו את התחתונים שלהן, ואולי יותר.

מכאן והלאה הוא חי את חייו הבוגרים כמניפולציה אינסופית, שרשרת של מניפולציות של אדם נרקיסיסטי, שנועדו לספק את צרכיו החיצוניים והפנימיים. אנחנו רואים כיצד הוא עושה מניפולציות על המטפלת שלו, שרוצה להעלות לו את מחיר הטיפול, אותו העלתה כבר מזמן לשאר מטופליה.

בסופו של דבר, כשהמניפולציה של אביתר לא עובדת, הוא מחליט לנטוש את המטפלת. להזכירכם, הבד שמתנופף בפינת הבמה, ומתופעל על ידי השחקן שהוא למעשה אביזר, נושא הטישיו. האביזר, העין החיצונית הוא שמתפעל את הבד-אביתר. מסובך? כן, במידה מסויימת.

מנקודת המשבר הזאת, נטישת המטפלת, הילה היא שיוצאת למסע של התמודדות עם חווית הדחייה והנטישה. כן, גם למטפלים ריגשיים יש משברים נפשיים משלהם, מסתבר. בעקבות המשבר שלה היא מתקשרת למשטרה, כיוון שיפתח לא עונה לה לטלפון, היא מגיעה, בלבוש פרובוקטיבי, מצויידת ביכולת שירה לא מבוטלת, להופעה שלו, ומזמינה אותו למפגש אחד אחרון, לפרידה.

גם למטפלת יש רגשות, ואביתר- הבד יודע לנגן עליהם. בסופו של דבר, אנחנו יודעים מה שהיא לא יודעת, שהוא כבר המשיך הלאה. הוא כבר מטופל על ידי מטופלת אחרת, בשיטה אחרת. הילה, לעומת זאת, יוצאת, פחות או יותר, כשהיא מסופקת מהפגישה האחרונה, פגישת הפרידה.

אז למדנו שיש אנשים שזקוקים לטיפול מתמיד, שגם למטפלים רגשיים יש רגשות ומשברים שהם חווים מול הלקוחות שלהם, שהבינה המלאכותית נכנסת כבר לכל מקום, ושהטכנולוגיה מפעילה אותנו כל הזמן.

נותר לנו עוד ללמוד על שיטות פסיכולוגיות שונות, ובראש ובראשונה על לאקאן. לאקאן משלב חזרה לפרויד, לפסיכואנליזה, עם מושגים של היגל, אריסטו, אפלטון, הסוריאליזם והשפעות רבות נוספות. המושג המרכזי שלו שעשה דרכו להצגה, הוא 'האחר הגדול', שאצל לאקאן מתחיל באם שמטפלת בתינוק חסר הישע, וכאן זאת בעיקר המטפלת. האחר הגדול הוא גורם גדול ממנו, שהאדם בא אליו בדרישות וציפיות.

לאקאן מיוצג פה על ידי פרצוף מעוות, שמשמיע את רעיונותיו ודיעותיו על רקע ההתרחשויות בהצגה, ונותן לנו סוג מסויים של פרספקטיבה על מצבו הנפשי של האדם בעת הזאת דרך עיניים של מטפל, שהוא לעיתים שרירותי, לעיתים מלא הגיגים, וכל הזמן מצחיק.

ההצגה הזאת משלבת צחוק, מחול, טכנולוגיה ובינה, עם תיאוריות פסיכולוגיות שונות ומשונות. יש כאן ניסיון להתעמק בנפש האדם הצעיר המודרני בדרכים מגוונות, ובעיקר, באמצעים קומיים שונים. יש כאן כמה רעיונות מעניינים שניתן עוד לפתח אותם.

הקהל, שהיה מורכב, רובו ככולו מצעירים, בני הדור הרלוונטי, צחק הרבה מאוד והתחבר מאוד לנושאים ולדרכי הצגתם.

מעניין לספר קצת על יוצר ההצגה, אורן עילם, שיצר את האפקטים הטכניים שמפעילים את יפתח, הבד, ונוכחים בהצגה כולה. אורן הוא אמן רחוב, משורר ומעצב תעשייתי שנוהג שיטות לא מסורתיות בהפצת האמנות שלו. למשל, את שיריו החביא בין פתקי הצבעה בזמן הבחירות, ריסס אותם בגרפיטי ועל שלטי רחוב. פרוייקט הגמר שלו בבצלאל כלל המצאה של חמישה כלי נגינה אלקטרוניים. בנוסף, הוא מעיד על עצמו שהוא מטופל ריגשית מזה שנים רבות.

בשורה התחתונה: 'מדעי הוודאות' היא הצגה בעלת נושאים מעניינים, נגיעה משמעותית ומעניינת בלב וברגשות של אנשים צעירים, עם הצגה מאוד טכנולוגית ומשעשעת של רגשות ומערכות יחסים.

למועדים ופרטים נוספים:

מדעי הוודאות

מאת ובבימוי: אורן עילם // ליווי אומנותי: מיטל רז // עריכה: אופיר בן שמעון // עין חיצונית: שני שבתאי // עיצוב חלל: אורן עילם ושחר אור // עיצוב תלבושות ובובנאות: שחר אור // מוסיקה: נוף עברי וגיא גיא // צילום: דניאל פייקס // שחקנית: קאיה וינצ'י

צילומי סטילס לכתבה זאת: אביבה רוזן

צילומי וידיאו לכתבה זאת: בנצי פומרצקי