מה שקורה ברומא בקולנוע

הקולנוע הדני שתופש תאוצה רבה בשנים האחרונות, לצד הקולנוע הנורווגי, ממשיך להוכיח שגם סיפורים פשוטים, לכאורה, יכולים להפוך לדרמות מרגשות.

הסרט מצטרף לקולנוע הדני של העשור האחרון, שמצטיין בריאליזם רגשי ובבחינה כנה של מערכות יחסים. כמו סרטים של יוצרים כמו וינטרברג וינסן, שרובם לא הגיעו לישראל, ואפילו בנגיעות הקיצוניות של לארס פון טרייר, הסרט בוחן אהבה, בחירות והחיים הבוגרים – אבל בגישה עדינה, אינטימית וקלילה יותר. בנדיקסן מצליח לגעת ברגשות ובזוגיות ארוכת שנים, עם חוכמה והומור

Rom (שם הסרט במקור) של הבמאי ניקלאס בנדיקסן לוקח אותנו לרומא, כדי להציב מראה מול זוגיות ארוכת שנים ולשאול: מה נשאר אחרי עשרות שנות נישואים?

בנדיקסון משתמש בז'אנר המוכר בעיקר מהקולנוע האמריקאי השחוק, rom-com, קומדיה רומנטית, אבל לוקח ממנו את הנקודות החזקות שלו ומוסיף כמה משלו, ובכך מוציא אותם, בדרך כלל, מסוגת הקלישאה.

במרכז הסרט נמצאים גרדה (בודיל יורגנסן הנהדרת) וקריסטופר (קריסטיאן הלקן שגם הוא טוב למדי). הם זוג שנוסע לרומא לחגיגת נישואיהם בעקבות כרטיסי טיסה שקיבלו מתנה מביתם.

גרדה חוזרת לעיר שבה בילתה את ימי נעוריה כסטודנטית לאמנות, ומגלה מחדש את יוהנס (רולף לאסגורד), מורה לשעבר ואהוב נעורים, אמן שוודי. המפגש המפתיע מטלטל אותה, ופותח מחדש שאלות ישנות של תשוקה, מחויבות והחמצה, מול מחוייבות ואהבה רבת שנים לבן זוגה.

יורגנסן מחזיקה את הסרט בכישרון גדול. היא מצליחה לגלם דמות שמחפשת ריגוש מבלי להפוך לקריקטורה של “משבר גיל המעבר”. הלקן, בתפקיד בן הזוג, דוור בעל כישורים מכניים אך גם בעל שלפוחית רגיזה, מוסיף רובד של כאב שקט, גבר שמבין שהאהבה אינה בטוחה מאליה. הצלע השלישית, לאסגורד, מביא עמו עוצמה וחום שמבהירים לצופה מדוע זיכרון העבר של גרדה מסרב להיעלם.

לכל השלושה יש כישורים דרמטיים וקומיים בלתי מבוטלים. בנדיקסן, במאי שהגיע מז’אנר הקומדיה, מפתיע כאן ברגישות דרמטית. הוא בוחר בקצב איטי, כזה שמאפשר לשתיקות לדבר, ומניח לעיר רומא לתפקד כזירה רגשית לא פחות מתפאורה. הרחובות, הכיכרות והמוזיאונים הופכים למרחב שבו העבר וההווה נפגשים, לא תמיד בהרמוניה.

עם זאת, הסרט אינו חף מחולשות. חלק מהסיטואציות מוכרות עד כדי קלישאה – מפגש עם אהבה ראשונה, התלבטות מול נישואים ארוכי שנים – ובחלק מהרגעים התחושה היא שניתן היה לזקק יותר את העלילה. גם הסיום, שמותיר את הצופה עם סימני שאלה, עלול לתסכל את מי שמעדיף סגירה ברורה, אם כי יש לו יופי משלו, שחוזר אל האמירה: אם אתה אוהב מישהו, שחרר אותו. התשובה האמיתית תבוא מן השחרור הזה.

ועדיין, הסרט מצליח לגעת בלב. הוא אינו סרט על רומנטיקה מסחררת אלא על היומיום של אהבה, על ההרגלים, הפחדים, והצורך לבחור מחדש גם אחרי שנים. יש בו כמה רגעי שיא נוגעים ללב. בניגוד לאשליות הוליוודיות, כאן מוצגת אמת מורכבת יותר: האהבה שורדת רק אם היא מוזנת כל יום מחדש

בשורה התחתונה: דרמה אינטימית ומרגשת, גם אם לעיתים צפויה, שמזכירה לנו כי רומא אולי נצחית – אבל האהבה דורשת עבודה יומיומית.