מיינדפאק בצוותא

מסיבת ניצחון, צחוק כמנגנון ודור שני שמביט בדור שני

זיכרון בסלון מול הבמה

גם אני דור שני לשואה, כמו אורית זפרן. אמנם מפרידות בינינו כמה שנים, אבל אצל בני הדור השני השנים הן רק נתון ביוגרפי. מה שבאמת מבדיל הוא האופן שבו כל אחד חווה את המשפחה, את ההורים, את השתיקות ואת החיים שנבנו אחר כך. שני הוריי היו ניצולי שואה וכל אחד מהם נשא את הזיכרון בדרך אחרת, בבית, בגוף, בהתנהלות היומיומית.
הדרך שלי להתמודד עם הירושה הזו ואולי גם להנחיל אותה הלאה עוברת בשנים האחרונות דרך 'זיכרון בסלון', מפגשים שאני מקיימת מדי שנה.

מסיבת ניצחון על הבמה

הדרך של אורית זפרן שונה כמעט בכל פרמטר. ב'מיינדפאק' היא עולה לבמה לבדה ומזמינה את הקהל ל״מסיבת ניצחון״.

לא טקס זיכרון ולא ערב עדות, אלא מופע שנע במוצהר בין תיאטרון לסטנד-אפ. בצפייה הראשונה שלי במופע, במסגרת תיאטרונטו 2022, כתבתי שהוא מתנהל כסטנד-אפ בשיטות של סטנד-אפ, אמיתות קשות עטופות בהומור.

בצפייה השנייה, הערב בצוותא, המשפט הזה חזר אליי, אבל הפעם דרש ממני בחינה מעמיקה יותר.
ב'מיינדפאק', בתרגום מילולי 'זיון שכל', אורית מספרת את סיפור חייה המורכב. כשאומרים זיון שכל, מתכוונים לשטויות, לדברים לא חשובים. המופע הזה מתחפש לעיסוק בדברים הכי חשובים בחיינו בהומור, לעיתים כקריקטורה, אלא שבכך הוא מעצים אותם, בסופו של דבר, ונותן להם מקום ראוי. גם אם הצורה היא הומור, סטנד-אפ, לעיתים פרודיה ולעיתים סאטירה, מרגישים שם את הלב הפועם, הנחמץ, שמתעמת עם אמיתות החיים בצילה של אם ניצולת שואה.

הצל של האם לא מוצג כפרק היסטורי סגור אלא ככוח מעצב שמחלחל להורות, לזוגיות ולאופן שבו היא חיה את חייה. לצד זה היא מתייחסת גם לחוויות אחרות מחייה, ומספרת בדרכה ההומוריסטית על חוויות קשות, על הטרדות מיניות שעברה, על בגידות, ועל מערכת היחסים הזוגית ארוכת השנים שלה עם בעלה ארי, זוגיות שנבנתה כבר מגיל 22, ועל החיים עצמם. הבחירות, ההרגלים והמחירים. כל אלה נאספים תחת ההגדרה שהיא נותנת להם: מסיבת ניצחון.

סצנות, הומור ושבריריות

המופע מתחיל ברצינות. אורית מדברת על חוויותיה האישיות, כולל הטרדות מיניות, בגידות וסקס, גם ברמת סקס אוראלי, והחוויה שלה בתוך מערכות יחסים שונות. מדובר בחומר כבד, שמטבעו עשוי להיות כואב או מביך, אך היא בוחרת לשים אותו במרכז הבמה ולספר אותו בקול.

מה שמעניין הוא המעבר שנעשה תוך כדי המופע: אורית משתמשת בהומור כדי לשחרר את הקהל וליצור מרחב שבו אפשר לדבר על הנושאים הללו בלי תחושת אשמה או פחד. היא פונה אל הקהל, שואלת שאלות, מחייכת ומצחקקת, ובכך משחררת את הצופה מהמתח הכבד של התוכן.

הקונטרסט הזה בין החומר הרציני להומור נותן למופע עוצמה ייחודית. הצחוק אינו ביטול של הכאב, אלא כלי שמאפשר לקהל להתמודד עם החומר, להקשיב וגם לצחוק על עצמו קצת. הצחוק הופך למנגנון הישרדות, אבל גם לאקט של אינטימיות: אנחנו יחד בחוויה, חווים יחד את הגבול בין כאב וצחוק.

רגעים אלו, בהם סצנות של בגידות, סקס והטרדות מיניות מצטיירות דרך עדשה של סטנד-אפ, מראים את היכולת של אורית לקחת נושאים שחוצי גבולות ולהפוך אותם לחומר שמאפשר צחוק, רפלקציה והקשבה בו זמנית. הצופה מוצא עצמו נדהם, צוחק, ולא פעם גם מהרהר בכובד הדברים שמאחורי הפאנץ׳.

צחוק ככוח ומנגנון

מסיבת הניצחון היא קודם כול הניצחון על הנאצים. עצם העובדה שאמה חיה. בנקודה הזו אני מוצאת את עצמי מסכימה איתה לחלוטין. גם אני לא נוהגת לומר 'שורדי שואה', אלא 'ניצולי שואה'. בעיניי זו לא הבחנה לשונית שולית. המילה 'ניצול' מכילה בתוכה פעולה, תנועה קדימה, חיים שנבנו למרות הכול. הבחירה הזו במילים משקפת עמדה ערכית והיא מהדהדת גם במופע של אורית.

אחת החוזקות הבולטות של 'מיינדפאק' היא היכולת להצחיק באמת. לא חיוך מנומס אלא צחוק רם, מתגלגל. למרות הנושאים הקשים ולעיתים גם חוצי הגבולות, אורית מצליחה להחזיק את הקהל, לדבר איתו, לשחק איתו, וגם לרדת עליו ובמקרה הזה גם עליי.

זה חלק מהחוזה הסטנדאפיסטי. הקהל נוכח, לא נסתר. הצחוק יוצר אינטימיות ותחושת שותפות של “אנחנו יחד בזה”.

אבל כאן מתעוררת אצלי השאלה. האם הסטנד-אפ הוא רק אמצעי, או שהוא גם מנגנון הגנה? האם הצחוק משחרר, או שהוא מאפשר שליטה בכאב כך שלא יפרוץ מעבר לגבולות הבמה? כדור שני, אני מזהה היטב את המנגנון הזה. היכולת להפוך את הבלתי נסבל לבדיחה, את הסיפור הטעון לפאנץ׳, היא יכולת הישרדותית מוכרת.

הצחוק מאפשר מרחק וגם כוח. הוא מעניק תחושת ריבונות על הסיפור, אני זו שמספרת ואני זו שקובעת מתי צוחקים. לצד הכוח הזה עולה גם חשש, שאולי במקום שבו אפשר היה לעצור ולשוהות רגע בשקט, הצחוק מגיע מהר מדי וסוגר את הפצע לפני שניתן לו להיפתח באמת.

מפגש מחודש והבחירה שלנו

הצפייה ב'מיינדפאק' הערב בצוותא לא הייתה עבורי רק חזרה למופע מוכר, אלא מפגש מחודש גם עם היצירה וגם עם עצמי. משהו בי השתנה מאז 2022, השנים נוספו, הניסיון העמיק ואולי גם הרגישות למנגנונים שאני מזהה היטב. אם אז התפעלתי בעיקר מהאומץ, מהחדות ומהיכולת לארוז אמת כואבת בהומור, הרי שהפעם מצאתי את עצמי מקשיבה גם למה שמבצבץ בין הפאנצ׳ים, למה שלא תמיד מקבל זמן או מרחב על הבמה.

יש כוח למופע הזה. 'מיינדפאק' מצליח לעשות דבר לא מובן מאליו: לדבר על שואה, על הורות, על זוגיות, על פגיעות ועל זיכרון מבלי להפוך את הקהל לכבד או לאשם. הוא מאפשר צחוק ומכאן גם הקלה. בעולם שבו זיכרון השואה הולך ומתרחק ואיתו גם היכולת של הדורות הצעירים להתחבר אליו רגשית, יש משהו כמעט חתרני בהפיכתו למסיבת ניצחון.

אולי זו בסופו של דבר הבחירה של כל אחד ואחת מאיתנו. האם לבנות מרחב של שקט והקשבה או לעלות על במה ולצחוק בקול? האם להנחיל זיכרון דרך עדות או דרך מופע? אין דרך אחת נכונה. יש דרכים שונות לשאת עבר כבד מבלי לאפשר לו למחוץ את ההווה.

'מיינדפאק' הוא הדרך של אורית זפרן. דרך רועשת, מצחיקה ולעיתים בוטה, אך גם כנה. כזאת שאני יכולה להכיר בערכה ובעיקר במאמץ האנושי העמוק שעומד מאחוריו. מסיבת הניצחון שלה אולי לא מסיימת את המאבק, אבל היא בהחלט מזכירה שהחיים עצמם, על כל מורכבותם, הם כבר סוג של ניצחון. לא רק על השואה, אלא על כל מה שנאלצנו לעבור מאז.

לפרטים נוספים:
צוותא | מיינדפאק

יצירה מאת: אורית זפרן & מתן דרעי בדש
כתיבה ומשחק: אורית זפרן

בימוי ועיבוד: מתן דרעי בדש

עיצוב תלבושות: אביה בש

עיצוב תאורה: רותם אלרואי

מוסיקה: דניאל שמר

ניהול הצגה: טל בסון

צילום סטילס: אביבה רוזן

צילום וידיאו: בנצי פומרצקי