מישהו לרוץ איתו בגשר

על מישהו לרוץ איתו בתיאטרון גשר כנקודת מפגש בין מוסד ותיק לקול צעיר

תיאטרון שמרגיש אחרת כבר בכניסה לאולם

יש משהו אחר ב'מישהו לרוץ איתו' של תיאטרון גשר, משהו שונה מהדנ״א המוכר של התיאטרון. לא שבירה גסה ולא מרד מוצהר אלא תזוזה עדינה. כבר לפני שהמסך עולה מורגש שינוי בהרכב הקהל. לצד המנויים הוותיקים דוברי הרוסית יש נוכחות בולטת של צעירים, קהל שלא תמיד מוצא את עצמו בין קירות התיאטרון הרפרטוארי. התחושה היא של ערב שבו גשר מרשה לעצמו להיראות אחרת. פחות אלגנטיות מהוקצעת ויותר סקרנות. אם עידו קולטון מצליח להביא לגשר קהל חדש אין בכך רענון. יש משהו מעורר במוסד תרבות שמוכן להשתנות.

גרוסמן בין קלאסיקה לחומר חי

'מישהו לרוץ איתו' של דויד גרוסמן הוא כבר מזמן יותר מספר. מאז פרסומו בראשית שנות האלפיים, הוא הפך לטקסט מכונן של גיל ההתבגרות הישראלית. זהו ספר שליווה דורות של בני נוער, והמשיך להתגלגל גם לעיבודים קולנועיים וטלוויזיוניים. הסיפור מוכר כמעט עד כדי מיתוס. נער, נערה, כלבה ומסע חיפוש בירושלים. ואהבה אחרת שנרקמת במקביל.

דווקא משום כך האתגר הבימתי גדול. איך ניגשים לטקסט שכל כך הרבה אנשים כבר נושאים איתם זיכרון רגשי ממנו. ההפקה בגשר בוחרת שלא להתחרות בזיכרון, אלא לעקוף אותו. היא אינה מנסה לשחזר את הספר, אלא לזקק מתוכו חוויה עכשווית, פחות רומנטית, יותר מחוספסת. ירושלים כבר אינה עיר ספציפית אלא מרחב נפשי. העלילה הבלשית מפנה מקום למסע רגשי.

הבמאי כגורם מערער

הבחירה בעידו קולטון כבמאי אינה מובנת מאליה, ודווקא משום כך היא מדויקת. קולטון מגיע אל גשר מהפרינג׳, עם שפה בימתית שמסרבת להתייפייף. מי שזוכר אותו מ'שבורים שבורות' זוכר יוצר שמוכן לחשוף פצעים, לדבר ישירות על בדידות מיניות וכאב. בלי מסננים.

המפגש בין קולטון לבין גשר יוצר מתח פורה. זה אינו בימוי שמבקש להיטמע במסורת של התיאטרון אלא להביא לתוכה טמפרטורה אחרת. הקצב מהיר, התנועה מתמדת, המוזיקה נוכחת כמעט בכל רגע. יש סירוב לשקט ולפואטיקה מהורהרת לטובת עשייה מתמדת. לעיתים זה גובה מחיר רגשי, אבל זו בחירה מודעת שמבקשת לדבר בשפה של דור שגדל על קליפים ורילסים.

צעירים על הבמה ובמרכז הסיפור

הליהוק הוא אחד המהלכים החזקים של ההפקה. פרח בר מיניאלי בתפקיד תמר, וניר כנען בתפקיד אסף, אינם מגלמים דמויות ספרותיות, אלא בני נוער ממשיים.

מיניאלי מביאה תמר עקשנית, סגורה ופגיעה, כזו שמתקשה לבקש עזרה, אך מוכנה להילחם על מה שחשוב לה. כנען מגלם אסף שאינו גיבור קלאסי, אלא נער שנגרר למסע מתוך אובססיה כמעט תמימה.
סביבם יש אנסמבל צעיר שחלקו אינו מלהקת גשר הקבועה. זהו מהלך שמטעין את ההצגה באנרגיה רעננה לא הכול מלוטש, אבל החוסר הזה הופך ליתרון. המבוגרים בהצגה נדחקים לשוליים, והעולם שייך לצעירים, על כל הבלגן והכאב שבו.

הכלבה כגיבורה דרמטית

אי אפשר לדבר על ההצגה בלי לדבר על הכלבה. רוני עינב בתפקיד דינקה, גונבת את ההצגה לא כטריק, אלא כדמות דרמטית מלאה. זהו אחד הפתרונות הבימתיים היפים והאמיצים של ההפקה. דינקה אינה מחופשת לכלבה אלא מגולמת כדמות אנושית פיזית טוטאלית.

המשחק של עינב מדויק ורגשי. היא מצליחה להיות בו זמנית חיה, דמות וסמל. הכלבה היא זו שמניעה את העלילה אבל גם זו שמחזיקה את הלב. היא הטוהר בתוך עולם עכור הנאמנות בעולם של נטישות. לא במקרה היא הופכת למרכז הכובד של ההצגה.

במה כמרחב נפשי

עיצוב הבמה יוצר עולם מופשט וקר. במרכז הבמה עיגול המזכיר פתח ביוב, דימוי של ירידה אל מתחת לפני השטח, אל החצר האחורית של החברה. מעליו פסנתר שמחבר בין אפלה למוזיקה, ובין כאוס לאפשרות של סדר. זהו דימוי ישיר, אולי אפילו בוטה, אך אפקטיבי.
המוזיקה החיה מלווה את ההצגה לכל אורכה. השחקנים שרים ומנגנים, והצלילים חודרים אל הדרמה. לעיתים השפע המוזיקלי מכסה על רגעים שדורשים שקט, אך לעיתים הוא מרים את ההצגה למקומות מרגשים באמת. השירה אינה קישוט אלא חלק מהפעולה הדרמטית. כשאנו מתעמקים בהצגה, יש כאן נערים שמתמכרים לסמים ומתדרדרים לחיי פשע, כשסיפורם עטוף בסיפור אהבה אפי.

טקסט שמסרב להזדקן

העיבוד הדרמטי של רועי חן שומר על רוחו של גרוסמן, אך מקלף ממנו שכבות של אינטלקטואליות לטובת מגע ישיר. יש כאן עיסוק ברור בנוער בסיכון בבדידות עירונית, במשפחות מתפוררות. למרות השנים שחלפו מאז כתיבת הספר ואולי דווקא בגלל מה שעבר על החברה הישראלית מאז הטקסט מרגיש רלוונטי וכואב.
הבחירה בסוף טוב אינה מובנת מאליה. אך דווקא בתקופה של עייפות קולקטיבית, הסוף הזה אינו בריחה אלא הצהרה. אפשר עדיין להציל זה את זה. אפשר עדיין לרוץ זה לקראת זה.

תיאטרון בתנועה

מישהו לרוץ איתו אינה הצגה מושלמת. יש בה רגעים לא מהודקים ולעיתים רצון להספיק יותר מדי. אבל יש בה דבר חשוב יותר משלמות. יש בה חיים. היא מסרבת להפוך את גרוסמן לאנדרטה ומעזה להביא קול צעיר אל תוך מוסד ותיק.

זהו לא רק סיפור על אהבת נעורים אלא גם על תיאטרון שזז. שיכול לרוץ אחרת, עם נכונות אמיתית לא להישאר במקום. ומעל לכל, להעז להיות, בסופו של דבר, אופטימי.

יוצרים

על פי ספרו של: דויד גרוסמן
עיבוד: רועי חן
בימוי: עידו קולטון
תפאורה: אלונה רודנב
תלבושות: רועי עקאב
תנועה: רום סכר
מוזיקה: נוי קליימן
תאורה: קרן גרנק
סאונד: מיכאל ויסבורד
עוזר במאי: דניאל בגנו

שחקנים
אסף: ניר כנען
תמר:פרח-בר מיניאלי ניקול פודבלני
פסח: מיקי לאון
מיקו: אלי מנשה
דינקה הכלבה:רוני עינב פולינה פחומוב
שי:לייב לב לוין איתי טרחנוב
שלי: אופיר צוייגנבוים
לאה: קארין סרויה
הנזירה תאודורה: ליליאן שלי
רות החתול, בריון בליפתא: אגם אוזלבו
הסנאי, סרגיי : איתמר פרס
הקוקיה, מתנדבת : אנה גרינפלד

צילום: ישעיהו פיינברג