מי את חושבת שאת בהבימה

הבימה מציגה בימים אלה קומדיה ישראלית חדשה, 'מי את חושבת שאת', פרי עטה של המחזאית שירה פורת ובבימויו של גמא פריד.

ההצגה נולדה בסדנאות הבמה בשיתוף עם תיאטרון בית ליסין, שם קיבלה את הצעד הראשון בהקראה מבוימת. משם עשתה דרך מרשימה עד שהגיעה אל הבמה המרכזית של התיאטרון הלאומי. זהו לא רק סיפור הצלחה של מחזה אחד, אלא בשורה מעודדת למחזאות מקורית ישראלית ולמחזאים צעירים: יש מסלול המאפשר לטקסטים חדשים להשתלב ברפרטואר התיאטרון הממסדי.

חברות ישנה, פצעים חדשים

על הבמה ניצבות חמש חברות ילדות, או נכון יותר, ארבע, ואחת שמגיעה מאוחר יותר. כולן למדו יחד בבית הספר התיכון, כולן חלקו חוויות שעיצבו אותן, וכל אחת מהן צמחה לכיוון אחר. הן מתכנסות סוף-שבוע של נוסטלגיה, אך מהר מאוד מתברר שהעבר לא נשאר מאחור: יריבויות ישנות, שאיפות שלא הוגשמו ותחושת החמצה אישית קולחות ועולות מחדש.

המחזה מתעמק בנפשה של כל אחת מהדמויות. אחת מהן, במאית מצליחה, מנסה כל חייה להידמות למלכת הכיתה שהייתה האידיאל של נעוריה, בזמן שהיא עצמה הייתה מושא ללעג. אחרת, פסיכולוגית בעלת תארים מרשימים, מגלה כי למרות כל הכשרתה היא כנועה לחלוטין לילדיה. “פסיכולוגית BA, MA,” שואגת יעל לוונטל באחת הסצנות, והקהל כולו מתגלגל מצחוק. המונח המוכר הופך על הבמה לבדיחה קולקטיבית, ולהומור שמקפיץ את הקהל.

קומדיה שנונה עם נגיעה של עומק

הצגה על חברות יכולה בקלות להפוך לקלישאה, אך 'מי את חושבת שאת' מצליחה להישאר רעננה בזכות הטקסט השנון של פורת ובזכות השחקניות. יעל לוונטל מפגינה כישרון קומי מובהק ויכולת תזמון מצוינת, אך היא אינה לבד: ריקי בליך מביאה אנרגיה מתפרצת, אסנת פישמן מעניקה לדמותה גוון רגשי עמוק יותר, שירן הוברמן מצליחה לייצר נוכחות כובשת, ורינת מטטוב מוסיפה מימד אחר לשילוב. יחד הן יוצרות חמישייה מגוונת שמצליחה לשקף את קשת האפשרויות של חיי נשים בוגרות: שאיפות שהוגשמו, אלו שנשארו בדרך, והמחירים שנלווים אליהן.

הבימוי של פריד שומר על קצב גבוה, מאפשר לטקסט להתרומם, בלי לוותר על ניואנסים רגשיים עמוקים יותר. המעברים מהקומי לדרמטי נעשים בצורה חלקה למדי, אם כי לעיתים הם צפויים.

התפאורה והתאורה פונקציונליות: אינן מנסות לגנוב את ההצגה אלא משרתות את הסיפור. הדבר מותיר את מרכז הבמה בידי השחקניות – וזו הבחירה הנכונה להצגה מסוג זה.

נשים במרכז – בלי פוליטיקה

בבחירה מודעת, הקומדיה מתעלמת כמעט לחלוטין מכל הקשר פוליטי או חברתי רחב. אין בה התייחסות לאקטואליה, ולא נרמזת שום אמירה חוץ-תיאטרונית. במובן הזה, מי את חושבת שאת מבקשת להיות יצירה “נקייה” שמתרכזת רק ביחסים האישיים ובחברות הנשית. גם הזמן כמעט נעדר – למעט חיבתן של הדמויות ללהקת הספייס גירלז, לא ניתן להצמיד את העלילה לתקופה מסוימת.

מצד אחד, זו בחירה שמאפשרת לעלילה להיות אוניברסלית ולהתמקד בלב-ליבה של הדרמה: החברות, האכזבות, הפער בין נעורים לבגרות. מצד שני, חלק מהקהל עלול להרגיש כי חוסר הקשר למציאות המוכרת מרחיק מעט את ההצגה. היא מתקיימת בחלל מבודד – מיקרוקוסמוס של חמישה קולות נשיים, שמדברים בעיקר זה עם זה.

הקהל מגיב

באולם מורגש היטב שהקומדיה עובדת: צחוק מתפרץ שוב ושוב, מחיאות כפיים חמות, תחושה של שחרור. לצד ההומור, הקהל גם מזדהה – כל אחד יכול למצוא את עצמו באחת מהדמויות, או לפחות לזהות חלק ממעגל החברות או המשפחה שלו. זו נקודת החוזק של ההצגה: היא לא מנסה לשנות סדרי עולם, אלא לספר סיפור קטן-גדול על החיים עצמם.

בשורה התחתונה

מי את חושבת שאת היא קומדיה שמצליחה לא רק להצחיק, אלא גם לגעת. היא עוסקת בחברות ובנפשן של נשים, בהתפתחותן, באכזבותיהן ובציפיותיהן, מול הדמויות שהיו בצעירותן. השילוב של מחזה שנון, בימוי קצבי וחמישיית שחקניות מוכשרות יוצר ערב תיאטרוני מהנה, קליל אך עם עומק רגשי. היא אולי לא מהפכנית או פורצת גבולות, אך היא מביאה לבמה קומדיה אנושית וגם נוגעת בדרכה. ערב של תיאטרון ישראלי קטן אבל מצחיק.

לפרטים נוספים:

מי את חושבת שאת