מכונת התפירה של סבתא בקולנוע

'מכונת התפירה של סבתא' הוא דרמה־קומית שקטה ומרגשת, סרט קטאלני בבימויו של סרגי מיראלס (Sergi Miralles) . זהו סרט שמתאר את המורכבות האנושית במפגש תרבויות, דורות ושייכות, ומצליח לעשות זאת בצורה פשוטה, אבל לא שגרתית. במרכזו סיפור משפחתי שעוסק בנושאים עכשוויים של הגירה וזהות, אך גם של מסורת וקשר בין דורות.

שושלות של זרים

הגיבור המרכזי הוא אנריק, גבר קטאלני צעיר שנאלץ לעזוב את עיירת הולדתו, אלקלאלה, לפני עשור, ועבר לחיות באנגליה כדי להתפרנס שם. כעת, כשנראה שהוא בעיצומה של תפנית בחייו, עם אישה בהריון, הוא חוזר הביתה לרגל לוויית סבתו, תרזה, שכל עולמה נבנה סביב מכונת התפירה שלה. הסיפור של המשפחה שלו חושף זהות מורכבת: לא רק הוא מהגר לשעבר, אלא סבתו, הייתה גם היא מהגרת בצעירותה, עבדה כעוזרת בית בפריז כדי לפרנס את משפחתה. בכך, הסרט יוצר חיבור עדין בין דורות.

המהגר הפקיסטני

בצד השני של הסיפור נמצאת דמותו של סמיר, מהגר פקיסטני שמוכר פירות וירקות בעיירה. עם הזמן מתגלה כי במולדתו הוא היה חייט מוכשר, וכשהוא מבקש ללוות את מכונת התפירה של תרזה כדי לתפור שמלה לבתו דליה, נוצר בין תרזה הקשישה לבינו, קשר חם ובלתי צפוי. הקשר הזה הוא מפתח מרכזי בסיפור: דרך המכונה נבנה גשר של אמון, אהבה וקבלה אנושית.

הסרט גם נוגע בדרמה המשפחתית: אנריק מגלה את הקשר שהיה בין סבתו תרזה ולסמיר. זהו גילוי שמשנה את מבטו על שורשיו ועל המשמעות של להיות 'זר'.

בימוי ותסריט

סרגי מיראלס, שמוכר בעיקר בזכות סרטים קצרים והפקות טלוויזיה, עושה בסרט זה את צעד הבכורה שלו ביצירת סרט ארוך באופן מרשים, כשעתיים, שאין בו רגע דל. הוא גם כתב את התסריט יחד עם מילה לואנגו ומריה מינגז.

הבימוי שלו מאופיין ברגישות, בשליטה, בקצב האיטי שמאפשר ללהתייחס לחלל ולהתוודע לדמויות, וביכולת לאזן בין רגעים של אינטימיות לבין נרטיב חברתי רחב יותר.

הבחירה בקצב איטי היא חלק מהקסם של הסרט: זה אינו סרט שמטרה שלו לשבור שיאים של מתח, אלא להביא רעיונות באמצעות שקט מחשבתי ורגשי. מיראלס יודע להשתמש בדיאלוגים שקטים, במבטים, בשתיקות כדי לאפשר לצופים להרגיש ולא רק לשמוע.

צילום ועיצוב אמנותי

הצילום מדגיש את הפשטות של העיירה הקטלנית, את חדר התפירה של תרזה, את המכונה הישנה, את הסימטאות, חלונות הבתים, הדלתות, הצבעים של הבדים ובמקביל הוא מצליח ללכוד את האופי האנושי: פניהם של הדמויות, הקמטים, העיניים, התנועות הקטנות. הצילום אינו מתיימר להיות אמנותי, אלא תומך בסיפור, מלווה אותו ומספק ניגוד בין חוץ, הכפר, ופנים: בית, חדר התפירה.

עריכה וקצב

העריכה נעשתה גם היא בידי סרגי מיראלס, מה שנותן לסרט גישה אחידה, הבמאי שולט גם בקצב הסיפורי. העריכה תומכת בבניית מעברים רכים: אין קפיצות דרמטיות גדולות, אלא חיבורים עדינים בין קטעים של עבר, הווה וזיכרון. כך, במהלך סצנות העבר של תרזה, העריכה בונה חיבור רגשי הדוק.

השחקנים מצליחים להביא דמויות אמינות, בלי ליפול למחוזות הקיטש. נאוס אגולו כתרזה משדרת חום, פגיעות וחוסן, דמות של אישה שמסורה למכונה ולחיים שלה, אבל גם מלאה בחלומות ובסודות. קנדרפ מהטה כסמיר מביא ענווה, כישרון, וחיפוש אחר שייכות. הוא לא רק מהגר, אלא אדם שמנסה לבנות משהו חדש בלי למחוק את עברו. הקרבות הפנימיים של אנריק (פרנסינו) מורגשים: הבנת הזהות שלו, ההשלמה עם המורשת, המתח שבין דורות, כל אלה מועברים בצורה טבעית ורגישה.

זהות ושייכות

הסרט מדגיש שלעיתים מוצא של אדם אינו המקום שבו הוא ניטע, אלא הלב הוא זה שמנחיל את המסורת והערכים. אנריק, הנכד, מגיע להבין שהשורשים שלו מורכבים, ושזהות אינה תמיד קשורה למקום בלבד.

הקשר של תרזה וסמיר, דרך המכונה, הוא מטפורה לגשר בין תרבויות, איך מהגר יכול למצוא בית בצד שלא הכיר, ואיך הקהילה יכולה להפוך פתוחה דרך הקשר האנושי.

יש גם תקשורת בין דורות. חוויית הסבתא, שעברה גם היא הגירה בעברה, משמשת כבסיס רגשי לסיפור של אנריק, שמחפש להבין את מה שהוא קיבל בירושה.

הסרט מדגיש את החשיבות של חמלה, של סבלנות ופתיחות. אפילו כאשר יש הבדלים תרבותיים, אפשר ליצור קהילה ולחיות יחד. מכונת התפירה מסמלת מסורת, עבודה, יצירה, אבל גם שותפות ושיתוף של ידע בין דורות ומקומות.

חוזקות וחסרונות

הפשטות של הסיפור היא גם העוצמה שלו. הבימוי הרגיש, הצילום המזמין והמשחק האותנטי יוצרים חוויה קולנועית חמה, מדויקת ובלתי מתיימרת. הקשר האנושי בין הדמויות הוא הלב של הסרט, והוא מצליח לרגש ולהעביר מסר של גישור. הקצב האיטי מאפשר לצופה לעצור, לחשוב, ולהזדהות.

מאידך, עבור צופים שמחפשים דרמה מהירה או סיפור עם תפניות חזקות, הסרט יכול להרגיש מעט שקט או מתוק מדי, האופטימיות שבו עלולה להיראות נאיבית בעידן שבו נושאי הגירה ושייכות הם מורכבים וכואבים ברמות גבוהות. חלק מהדיאלוגים או הקשר בין הדמויות, במיוחד הקשרים המשניים אולי לא מקבלים פיתוח לעומק מלא, והשיא הרגשי עשוי להישמע צפוי למדי.

בשורה התחתונה

מכונת התפירה של סבתא מצליח להיות בדיוק מה שהוא מתיימר להיות: סרט קטן בלב, גדול במשמעות. זהו סרט שמזמין אותנו לעצור, לראות את הזרים סביבנו, להבין שהם לא תמיד 'אחרים', אלא בני אדם עם סיפור, כישרון, ובקשה לשייכות. הוא מזכיר לנו את הערך של מסורת, אבל גם של גישור, שמערכות יחסים אנושיות יכולות לשבור מחסומים.

מעניינת במיוחד הבחירה של הבמאי ליצור דיאלוג דרך המכונת תפירה, כלי ישן, פיזי, כמטאפורה למלאכת בניית הקשרים. כמו שהתפר יוצק בד, כך היחסים בין תרזה וסמיר נוצרים איטית, קפידה, עדינים.

סרט כזה לא נועד לרתק במתח־על, אלא לבנות עולם שבו יש מקום לעצבות, תקווה, זיכרון ואהבה. הוא מתאים במיוחד למי שרוצה לראות קולנוע 'של נשמה', קולנוע שמדבר על מה שבפנים, ולא רק על מה שמתרחש סביבנו.

זהו סרט שמרגיש קרוב ללב, שמנחם ומעורר מחשבה, גם אם הוא לא פותר את כל הבעיות של העולם, לפחות הוא מזכיר לנו שיש בידינו את היכולת להתקרב זה לזה.

במאי: סרגי מיראלס

תסריט: סרגי מיראלס, מילה לואנגו, מריה מינגז

עריכה: סרגי מיראלס

עיצוב אמנותי: David Gonher

הפקה: Aire de Cinema, Alhena Production

שחקנים ראשיים: Carles Francino, Neus Agulló, Kandarp Mehta, María Maroto, Aïda Ballmann

מוזיקה: Jordi Sapena, Jordi Tortel

⭐⭐⭐⭐

4 כוכבים
8 בסולם אביבה