מלכת השלג בבית צבי

מלכת השלג בבית צבי: אגדה קפואה עם לב חם

חורף, חג וקור כמשל

לחג של החגים בחרו בבית צבי להעלות את מלכת השלג. אמנם בישראל לא מרבים לראות שלג, אבל גם ילדים שגדלים כאן, במדינה עם חורף קצר וחמקמק, מבינים היטב מה מסמל הקור: חושך, בדידות, מחסור. הדימוי של חורף קפוא מתחבר כמעט אוטומטית לדלות חומרית ורגשית, לאיום שמרחף מעל.

דווקא משום כך, מעניין לראות כיצד בגרסה של בית צבי מלכת השלג נעשית דמות חביבה בהרבה מזו שבאגדה המקורית של הנס כריסטיאן אנדרסן. היא אינה מפחידה באמת. אולי מעט. אבל האיום מרוכך, מעודן, כמעט מנוטרל. אפשר לקרוא בכך בחירה מודעת. ילדים בישראל חוו בשנים האחרונות די והותר רוע, פחד ומלחמה. גם אגדת ילדים, ואולי דווקא אגדת ילדים, רשאית ואפילו צריכה לרכך את המכות שהמציאות מנחיתה. הגרסה הזו בוחרת בחמלה ולא באימה, והבחירה הזו עובדת.

עולם אגדי באמצעים תיאטרוניים

ההצגה אינה מנסה להתחרות בקולנוע או באנימציה עתירת אפקטים. הקרח נוצר כאן באמצעים תיאטרוניים מובהקים: תאורה, קצב, תנועה ושימוש בגוף. המעברים בין המקומות והמצבים מתרחשים לעיני הקהל, ויוצרים תחושה של מסע מתמשך בעולם שמשתנה כל הזמן. הפשטות היחסית של האמצעים מאפשרת לדמיון להשלים את החסר, ובמובנים רבים זו אחת החוזקות של ההפקה.

אנסמבל, מוזיקליות ויחס לקהל צעיר

בית צבי ידוע כמוסד שמכשיר את תלמידיו היטב גם לעולם מחזות הזמר, והנטייה הזו ניכרת היטב. יש כאן עבודה פיזית ומוזיקלית שמדברת בשפה שילדים מבינים ואוהבים. עבודת האנסמבל צבעונית ושופעת חיים, ולצידה תפירה מדויקת של דמויות נבדלות, שקל לעקוב אחריהן ולהיקשר אליהן.

ניכר שהיוצרים מתייחסים ברצינות לקהל הצעיר. אין כאן תיאטרון מונמך או מתיילד יתר על המידה, אלא רמת משחק ודיוק שניתנת בדרך כלל לקהל מבוגר. הילדים זוכים כאן לא רק לבידור, אלא גם ליחס של כבוד.

דמויות, תנועה והומור

החבורות השונות שעולות על הבמה, הריקודים וקטעי האקרובטיקה הקלילים מספקים תנועה, צבע וקצב — בדיוק האלמנטים שילדים מגיבים אליהם באופן מיידי. לצד זאת, משולבים מסרים ברורים של חברות, נאמנות וקבלה, בלי עטיפה מתחכמת ובלי ציניות.

במיוחד בלטה חבורת השדונים: דמויות מתוקות, מעט קלאמזיות, עם תזמון קומי מדויק. הן הצליחו להצחיק באמת את הקהל הצעיר, לא דרך בדיחות למבוגרים, אלא בהומור פיזי וישיר שמדבר בגובה העיניים.

מסע חניכה בעולם לא מוגן

מעבר לשכבות האגדה והצבע, מלכת השלג מתגלה כאן כסיפור על מסע רגשי של שני ילדים ללא הורים. גרדה וקאי אינם רק דמויות בתוך עולם פנטסטי, אלא ילדים שנזרקים אל תוך מציאות שאין בה הגנה ברורה, ושבה הדרך רצופה איומים, סכנות ודמויות שמבקשות להזיק או לנצל. זהו עולם שאינו רך באמת, גם אם הוא מצויר בצבעים בהירים.

במהלך המסע הם פוגשים רוע, אך לא רק רוע. לצדו מופיעות גם דמויות מיטיבות, כאלה שמציעות עזרה, חמלה ותיקון. האיזון הזה בין איום לתקווה הוא אחד ההישגים היפים של ההפקה. היא אינה מציירת עולם דיכוטומי של טוב מוחלט מול רע מוחלט, אלא מציאות מורכבת יותר, כזו שבה ילדים לומדים להבחין, לבחור ולהמשיך הלאה גם אחרי מפגש קשה.

הבחירה להציג את המסע ככזה שאינו חוסך התמודדויות, אך גם אינו שוקע בפחד, יוצרת תיאטרון שמכבד את החוויה הילדית. זוהי אופטימיות שאינה נאיבית, ותקווה שאינה מתכחשת למציאות. הילדים לומדים את החיים תוך כדי תנועה, דרך מפגש עם אחרים, דרך אובדן רגעי ודרך היכולת לבטוח מחדש. במובן הזה, מלכת השלג אינה רק אגדה על הצלת חבר, אלא סיפור חניכה עדין, כזה שמכיר בקיומו של חושך, אך מסרב לתת לו את המילה האחרונה.

רוך במקום אימה

בעוד שבאגדה המקורית מלכת השלג היא דמות קרה ומאיימת יותר, כאן הבחירה היא לרכך. הקור קיים, אבל הוא אינו משתק. האיום נוכח, אך אינו משתלט. זו אינה אגדה שמבקשת להפחיד, אלא כזו שמאפשרת לילדים לנוע בתוך עולם שיש בו גם חושך, אך גם הרבה מאוד אור.

העידון הזה אינו מקרי. הוא משקף הבנה עמוקה של הזמן והמקום שבהם ההצגה פוגשת את הקהל שלה. זוהי מלכת השלג שמבקשת לחבק לפני שהיא מאיימת, ולהציע נחמה לא פחות משהיא מציעה הרפתקה.

לפרטים נוספים:

מלכת השלג