ממוזיאון וילפריד בזורע למוזיאון טיקוטין בחיפה – מדאו לדו

הדרך, הרוח והחיבור הנדיר

מוזיאון וילפריד בקיבוץ הזורע ומוזיאון טיקוטין לאמנות יפנית בחיפה נפגשים לשיתוף פעולה יוצא דופן, שמחבר היסטוריה, פילוסופיה, אמנות והומניזם ומספר סיפור אחד של דרך.

מוזיאון וילפריד ישראל לאמנות המזרח בקיבוץ הזורע הוא מן המוזיאונים הוותיקים בישראל. תחילתו בראשית שנות החמישים, אך סיפורו מתחיל הרבה קודם בברלין של שנות העשרים, בדמותו יוצאת הדופן של וילפריד ישראל, יהודי ברלינאי בן למשפחה עשירה ובעליו של כלבו ענק בלב העיר.

בשנת 1926, רגע לפני שהעולם החל להתפורר, נסע וילפריד למסע במזרח. המסע הזה שינה את חייו. הוא התאהב בתרבויות המזרח הרחוק והמזרח הקרוב, וכששב לברלין החל לאסוף אמנות מהמזרח, לא כאופנה, אלא כדרך חיים.
בשנת 1926 גם החל לנהל את הכלבו המשפחתי. במהרה הבין לאן נושבת הרוח. בזכות קשריו הבינלאומיים, חזונו ונתינותו הבריטית החל לפעול להצלת יהודים בדרכים רבות, כגון העברת עובדים מהכלבו לפלשתינה, סיוע בהשגת מסמכים ושליחת קבוצות. חלקם היוו לימים את הגרעין המייסד של קיבוץ הזורע.
בשנת 1939 הוא הצליח להימלט מברלין עם אוסף האמנות שלו. גם בגלות המשיך בפעולות הצלה. בשנת 1944 כשהיה בדרכו מפורטוגל חזרה לאנגליה, המטוס שבו טס יורט והוא נהרג.

בקיבוץ הזורע באותם ימים של בוץ, אוהלים וחיים קשים בחרו החברים להקים מוזיאון. בשנת 1947 הוקם המבנה הראשון ובשנת 1951 נפתח המוזיאון לקהל. הוא הוחזק באהבה מתוך תחושת שליחות, לא רק להציג אמנות אלא לשמר רוח.

בשנת 1975 הוכר מוזיאון וילפריד כמוזיאון לאמנות. מאז הולך האוסף וגדל. כיום הוא כולל כאלפיים פריטים, מהם כ־250 הגיעו ישירות מווילפריד עצמו, חלקם בני אלפי שנים.

חלק מהעבודות מוצגות בתצוגת הקבע לצד תערוכות מתחלפות, אשר מתחלפות אחת לשלושה עד ארבעה חודשים.
המוזיאון אינו מספר רק את סיפורו של וילפריד, אלא גם את סיפורם של כשש מאות גיבורים יהודים שהצילו יהודים בתקופת השואה. אנחנו פה גם כדי לספר את סיפורם, אומרת נורית אשר, מנהלת המוזיאון.
בראש מוזיאוני חיפה עומד יותם יקיר מנכל מוזיאוני חיפה. אוצרת מוזיאון וילפריד היא שיר מלר ימאגוצי, אוצרת בעלת זיקה עמוקה למזרח שמובילה את הקו האוצרותי של המוזיאון. היא מספרת על הצגת אמנות עם ערכים שקרובים לתפיסות המזרח והמשך ישיר לדרכו של וילפריד.

תצוגת הקבע מסע בין תרבויות וזמנים

התצוגה הקבועה במוזיאון וילפריד היא אקלקטית ומחולקת לאזורים גאוגרפיים, כגון נפאל הודו וסין. בין היצירות פסל בודהיסטי מהמאה השנייה לספירה, וגם פסל בודהיסטי מתקופתו של אלכסנדר מוקדון.
שיר מלר ימאגוצי מציבה את השאלה, למה אספן מתחיל לאסוף. לדעתה עבור וילפריד זה היה כמו משפחה. הפסלים הבודהיסטיים לדבריה שידרו לו רוגע, בעולם שנקרע בין שתי מלחמות עולם.

אחת הדמויות המרכזיות היא הפסל המכונה 'שומר את שנתו' פסל מסין. זוהי דמות בעלת אף מעט שונה הסוחבת על גבה שק סמרטוטים. וילפריד שהחל את דרכו במסחר בסמרטוטים והעסיק בשיאו כאלפיים עובדים הניח את הפסל הזה על שולחן הכתיבה שלו תזכורת יומיומית לענווה.

התפיסה הבודהיסטית של וילפריד הייתה ברורה: 'באתי בלי כלום ואני יוצא בלי כלום'. שיר מספרת שניסו לגנוב את הפסל בגניבה שהיתה במוזיאון, ולמזלו הוא נשבר ושוקם במוזיאון ישראל.

דאו רוח הדרך

נושא התערוכה הנוכחית במוזיאון וילפריד הוא 'דאו רוח הדרך'. דאו פירושו דרך בסינית וביפנית, עם אותו סימן בדיוק.
בין העבודות הבולטות יצירה של האמנית ההודית החשובה שילפה גופטה הנראית כמבחן ראייה. 'אני צריך ללכת רחוק כדי לראות את עצמי'. העבודה עוסקת במסע בפרספקטיבה בשאלה מה מניע אותנו. שיר מתארת אותה כמפתח שמחזיר אותנו לדאו.

בתערוכה מוצגות גם עבודות מאוסף של אספן האמנות איתמר פרוקצ'יה, אוסף ייחודי של אמנות מסין ומיפן. עבודותיו מוצגות הן במוזיאון וילפריד והן במוזיאון טיקוטין.

הפילוסופיה הדאואיסטית נוכחת לכל אורך התערוכה. לאו צ'ה, פילוסוף דאואיסטי, שלא דיבר על חוקים אלא על הקשבה לטבע ולעצמך, רכב מערבה ונעצר בגבול. הוא התבקש לכתוב את תורתו ונעלם לאחר שסיים
במוזיאון יש שלושה תרגומים לעברית של דאו דה גינג, בהם של דן דאור ושל ניסים אמון.
הדאו מדבר על אי התערבות, על עשייה שבאין עשייה, על הנהגה ללא מילים, על צניעות, על אי תחרות ועל חיים בתואם עם המציאות, כמו מים הזורמים בין סלעים.

אמנות עכשווית מסע פנימי

אמנית ומשוררת נוספת היא ישראלית. ענת שרייבר היא גם מטפלת בדאו. היא יצרה סדרת עבודות בהשראת 'איש מחפש שור', שהוא דימוי זן קלאסי. שלושה עיוורים מנסים לחצות גשר. נקודת המוצא היא אי ידיעה ומשם מגיעה ההארה. אני והעולם לא נפרדים זה מזה, הכל בתהליך שינוי מתמיד.
הדרך לפי הדאואיזם אינה מוכתבת מראש. אין מרדף אחרי מטרות. יש התבוננות בפרחים שבדרך. החיים קורים כאן ועכשיו.

השור הוא האגו. קשה לאלף אותו. הדמויות שיצרה ענת מציעות ראייה לא דואליסטית. אין קו מפריד. המילים הן אמצעי. מי שהבין את המשמעות יכול לשכוח אותן.
בסיום, אדם יושב על השור ומנגן בחליל. הכל הופך למעגל אינסופי. אם כעבור זמן הכעס מתפוגג, למה לא לתת לכעסים להתפוגג כבר עכשיו.

עוד שלוש עבודות עוסקות בשור ועוד שלוש בירח, שהוא סמל למה שמעבר לתפיסתנו. מעגל הזן האינסופי חוזר שוב ושוב. הטכניקה היא ציור דיו במשיכת מכחול אחת, מתוך ניסיון להיות הדבר שמצויר. אנרגיית הצי (סינית) או הקי (יפנית) נוכחת במתח שבין ריכוז לשחרור.

מסע ארכיון וזיכרון

טלי נבון מציגה תערוכה המבוססת על ארכיונים כחומר גלם. היא מתבססת על יומן שווילפריד כתב בהודו לאחר שפגש את גנדי, וכתב על אנטי מלחמתיות. הוא שימש לטלי בסיס לעבודה חדשה. היא מתארת את המסע שלה עם וילפריד. חיפוש אחר שקט, במיוחד על רקע הטלטלות של השנתיים האחרונות.

בשנטי ניקיטן, משכן השלום, ראתה ילדים בני שש עד עשר שקועים במדיטציה והבינה שהחיים הם יצירה אנושית נמשכת. בהמשך נפרדה ממורשתו של ווילפריד ויצאה למסע עצמאי. דמויות שהולכות בדרך עם נקודת מגוז. זוהי הליכה אל מטרה שמיד כשמגיעים אליה היא מפנה מקום למטרה הבאה. המסע לעולם לא נגמר.

הליכה תנועה ודרך

אוהד פישוף, המוזיקאי, עוסק בהליכה כפעולת אמנות. הוא הלך על גשר לונדון בהליכה איטית במשך כמה שעות. הליכות רבות מתועדות ככלים, עד צעדות שלום שנמשכו עשרות שנים.

איתמר נוימן מציג הליכה במדיטציה: עשרים ושישה ציורים של נזיר ישראלי בשם עופר (תמונה ראשית).
בהמשך נמצא עבודה של אמנית סינית עם פנס מרחף סמל לתרבות תחת שלטון טוטליטרי ושתי עבודות של סיגלית לנדאו. דמות הסוחבת ענף עם קליפות אבטיחים טבולים במי ים המלח. מלח כטיהור ואבטיחים כריקות ממתיקות. בווידיאו אישה הולכת במעגל בים המלח סבל וריפוי אינסוף. שם העבודה 'שם לתמיד'.

שיתוף פעולה נדיר וילפריד וטיקוטין

יותם יקיר מדגיש את שיתוף הפעולה יוצא הדופן בין מוזיאון וילפריד למוזיאון טיקוטין בחיפה. שיר מלר ימאגוצי אוצרת את שתי התערוכות שהן כאמור תערוכות אחיות משלימות עם נושאים משיקים. על בסיס זה נוצר גם כרטיס משולב במחיר חמישים וחמישה שקלים שיתוף פעולה נדיר שמייצר ווין ווין לכל הצדדים.

מוזיאון טיקוטין בחיפה

מוזיאון טיקוטין שנוסד בשנת 1960 על ידי פליקס טיקוטין, ניצול שואה ואספן אמנות יפנית, הוא מרכז תרבות פעיל עם אודיטוריום, חוגים ובית קפה ברוח יפן.

גם טיקוטין וגם אוספו שרדו את השואה. יחד עם אבא חושי הוא הקים את המוזיאון שהפך לאחד ממוקדי התרבות החשובים בישראל.

קשר היסטורי מרגש מחבר בין השניים, וילפריד וטיקוטין. בשנת 1927 פתח טיקוטין מוזיאון לאמנות יפנית בברלין. בספר האורחים של התערוכה שפתחה את המוזיאון ועסקה בשדים ורוחות, מופיעה גם חתימתו של וילפריד ישראל. הם הכירו. "זוהי זכות גדולה לחבר ביניהם היום" אומרת שיר.

הדרך ביפן

התערוכה בטיקוטין מחולקת לשלושה חלקים. הראשון מוקדש לדאו, הדרך. הכתב הסיני הגיע ליפן במאה השביעית ואומץ שם. אמנויות הדרך, כמו אפילו הצ'אדו, דרך התה, אייקידו דרך הלחימה, בין השאר. אם הדרך נכונה גם התוצאה נכונה.
לעשות בלי לרצות להצליח. בלי לצפות למחמאות. לעשות כדי להיות אדם טוב יותר. אלכס קרמר יצר עבודה עם הרקדן היפני ריוטה קנושיטה, הליכה, איזון, מתח ושיווי משקל.
במקום שאתה דורך זו הדרך הנכונה. וגם: היכולת להיות בשקט בתוך תנועה.

צלם יפני שוקו מיאמה מציג צילומים בחשיפה ארוכה מריחות ותנועה.

מאיה כהן לוי מקלפת את פני השטח של הצילום בהשראת ציור הסומי אה היפני מינימליזם נגטיב ופוזיטיב. אליקה מצויה, אמנית יפנית, עוסקת בנדודים כחלק משגרת היצירה. היא מטמיעה את עצמה בתוך נופים ברחבי העולם. פה היא מטמיעה את עצמה בנוף איסלנדי.

באולם השני שודו, אמנות הכתיבה. כל מילה היא ציור. האנרגיה של הכותב נוכחת ברגע הכתיבה. באחת מהיצירות מופיעה המילה מו. ריקות. מה שאומר, ראש ריק חופשי ומאפשר לראות דברים כפי שהם.

מעגל הזן טקס התה וואבי סאבי קעריות סדוקות יופי שבחוסר שלמות.

במקביל ניתן לראות אמנויות לחימה לא תחרותיות, כגון שליפת חרב אייקידו דרך ההרמוניה.

זאב ארליך ומי קטאו ארליך מציגים זוגיות ואימון משותף של אייקדו:

אונישי יסואקי אמן יפני שעבר מפיסול וצילום לעבודה באינסטלציות מנייר ואבן. אונישי, שזו לו תערוכה רביעית בישראל ויש לו קשר עם עם האוצרת, יצר עבודה חדשה ויפהפיה עבור תערוכה זאת.פסי נייר לבנים ממלאים את החדר, כשהם יורדים בתנועה מעגלית עד לרצפה, עליה מונחות אבני בזלת. אונישי מסביר את שיטת העבודה החדשה שלו דרך מושג הריקות. הוא ממלא חלל ריק בשני חומרים מנוגדים. נייר עדין מול אבני בזלת עתיקות. כוח הכובד מול קלילות.

בגן החיצוני נמצאת יבוגתו של אמן יפני שחי בישראל, נבויה ימאגוצי, בן זוגה של האוצרת. זוהי עבודה של הליכה בין הטיפות.

צילום: אביבה רוזן