מסע גדול, אמיץ ויפה בקולנוע

הסרט הזה הוא ניסיון הוליוודי לחדש בתוך אותה קלישאה שהיא הפכה אליה. נדמה שמישהו קם בבוקר ואמר: בואו נעשה טוויסט על עצמנו, נחזיר עטרה ליושנה, נוכיח שעדיין יש לנו קסם. אלא שהתוצאה רחוקה מלהחזיר את ימי התהילה.

בחור ובחורה, רווקים ובודדים, שניהם אחרי התנסויות לא מוצלחות בתחום הזוגיות, שניהם נושאים עימם פצעי חיים, חוויות של דחייה וחוסר ביטחון, שניהם יפים ונכונים, נפגשים לרגע קל בחתונה.

משום מה, תוכנות ה GPS במכוניות שלהם מתוכנתות להביא אותם זה אל זה, וכך הם יוצאי יחד למסע ארוך ומתיש בין דלתות וחלונות לאירועי חיים, בעזרת הרבה מאוד בינה מלאכותית ופנטזיות מקוריות יותר, ובעיקר פחות.

למרות הכוכבים הנוצצים וההשקעה הניכרת על המסך, מדובר בניסיון שלא מתרגם להצלחה. השילוב בין אינטליגנציה מלאכותית לבין פנטזיה הכוללת דלתות קסומות שמחזירות את הגיבורים אל צמתים דרמטיים בעברם  מתחיל מהר מאוד לאבד את כוחו.

הרעיון הראשוני מעניין: כולנו נושאים עימנו מכאובים קטנים וגדולים מהעבר, כמו הילדה שלא אהבה אותנו בחזרה בבית הספר, הפספוסים של פעם, החרטות הקטנות שהפכו לגדולות. אבל כבר אחרי דלת אחת או שתיים, התחושה היא של שחזור מתמשך של אותו הלקח הרגשי, בלי עומק אמיתי, בלי תנועה קדימה.

הסרט מבקש להיות גדול, אמיץ ויפה, אבל בפועל הוא בעיקר מתאמץ מאוד, ומסמן את מה שהוא רוצה להיות במקום באמת להיות. ככל שהמסע נמשך, כך גם היגיעה. העומס הסימבולי והחזרתיות הרגשית מתישים יותר מאשר מרגשים, ובאמצע הדרך כבר ברור לאן זה הולך.

וכשזה מגיע ,הסוף ההוליוודי המובהק לא באמת מצדיק את המסע הארוך אליו. אפשר היה, ואולי היה עדיף, לקצר לפחות בשליש ולהרוויח סרט ממוקד, חד, ובעיקר  פחות מודע לעצמו, ואולי קצת פחות הוליוודי וקצת יותר מעניין.

שורה תחתונה: כוונות גדולות, ביצוע פחות. אם זה המסע הגדול של הוליווד אל עצמה, אולי הגיע הזמן לעצור, לכבות את ה-GPS, ולמצוא דלת שמובילה למקום חדש באמת.

בימוי: קוגונדה

שחקנים: מרגו רובי, קולין פארל, קווין קליין