דצמבר 14, 2025
אמש צפיתי ב'אם' של ברכט והיום מצאתי את עצמי שוב מתכנסת אל העולם הברכטיאני, אך הפעם במופע רחב יריעה יותר, צבעוני בהרבה, ובעל אופי אחר לחלוטין. 'מעגל הגיר הקווקזי' של תיאטרון הבימה, בבימויו של נועם שמואלי, המנהל האמנותי הנכנס של התיאטרון הלאומי, מציג את ברכט בהפקה חזקה, מושקעת בצורה ובתוכן.
התוצאה היא הצגה עמוסת שכבות, שמשלבת הומור, אסתטיקה מפוארת, רגש, סאטירה, פוליטיקה, ואפילו רגעים כמעט חלומיים שנוצרים בעזרת ציור בחול המוקרן על מסך. זוהי יצירה שמצליחה לא רק לכבד את המקור, אלא גם לפתוח אותו מחדש אל קהל של המאה העשרים ואחת.
לפני שנצלול אל תוך הבימה והמשחק, חשוב להזכיר מי היה ברטולט ברכט בתקופות שבהן כתב את 'האם' ואת 'מעגל הגיר הקווקזי'. 'האם' נכתב בשנות השלושים המוקדמות, כאשר ברכט עדיין חי בגרמניה. תקופה שבה המתח הפוליטי עלה, הפשיזם התעצם, והקרקע החברתית כבר רעדה. ברכט עצמו גדל במשפחה שלא היתה אמידה, ובצעירותו חווה אפילו מחסור אמיתי. הוא נחשף כבר בגיל צעיר לפערי מעמדות. אלו עיצבו את השקפת עולמו. גם כשהתבגר, העוני והבדלי המעמדות המשיכו להיות מקור ההשראה האמיתי שבו נגע.
'מעגל הגיר הקווקזי' נכתב כעשור מאוחר יותר, באמצע שנות הארבעים, לאחר שברכט נמלט מאירופה, נדד דרך דנמרק, שוודיה ופינלנד, ולבסוף הגיע כפליט לארצות הברית. שם כתב את המחזה, הרחק מן המלחמה אך קרוב אל תחושת האובדן.
זו תקופה בחייו שבה הפוליטיות שלו חריפה, מודעת יותר לעצמה, והרגישות החברתית שלו הולכת ומעמיקה. בשני המחזות ניכרת הגישה הסוציאליסטית העקבית שלו, שלעתים אף מזוהה עם קומוניזם אידיאולוגי. ברכט האמין כי האמנות צריכה להאיר על אי צדק, להציג אותו בגלוי, ולשאול שאלות שאינן נוחות. הוא כתב מחזות שבהם המצוקה מוצגת לא רק כסיטואציה אנושית, אלא כמציאות חברתית שניתן ואף צריך לשנות.
אל תוך ההקשר הזה נכנס הבימוי של נועם שמואלי. הוא ניגש אל המחזה מתוך מודעות עמוקה לכך שברכט הוא סופר של רעיונות ואידיאולוגיה. אך במקום להעמיס על הצופה כובד תיאורטי, הוא בוחר לשחרר קצת את הממד הדידקטי.
הוא פותח את המחזה, מרכך את החלקים הנוקשים יותר, ומאפשר לנרטיב לזרום באופן יצירתי וקליל יותר. ההצגה נמשכת למעלה משעתיים וחצי, אך נדמה כי הזמן עובר במהירות. יש תנועה מתמדת, איזון מוצלח בין סצנות שקטות למהירות, בין רגעי רגש לעוקצנות, ובין נאמנות לברכט לבין רצון ליצור בידור איכותי.
העלילה עצמה, שעליה נשען המחזה, נוגעת בלב כבר מהרגע הראשון. גרושה, משרתת פשוטה, שמגולמת כאן על ידי ג'וי ריגר בעדינות ובאומץ, מוצאת תינוק שהושאר מאחור בארמון.
אמו האצילה, שבורחת מן ההפיכה, עסוקה בעיקר באריזת מלבושיה ונעליה, ובלבול הלבוש שלה גורם לה לשכוח את בנה. גרושה אינה מחפשת גבורה. היא אינה מבקשת להיות גיבורה של מחזה. היא פשוט אישה צעירה שמרגישה שלנגד עיניה ניצב יצור קטן וחסר ישע. היא מרימה אותו והיא בורחת איתו. בעצם זהו לב המחזה. זהו מעשה מוסרי שנולד מן האנושי ביותר. מכאן מתחיל מסע כבד, מסוכן ומרגש. גרושה חוצה גשרים קורסים, מטפסת הרים, נמלטת מפני חיילים, ואף נאלצת להינשא בניגוד לרצונה, וכל זאת כדי להגן על הילד שאיננו שלה.
ג'וי ריגר מעניקה לגרושה צניעות וגבורה בעת ובעונה אחת. היא משחקת ילדה־אישה שמוצאת עצמה מול עולם אלים ומאיים, אך מתוך הלב צומחת בה החלטיות. יש בריגר נוכחות רגשית שקטה אך חדה. כאשר היא מחזיקה את הילד, אפילו בקהל נוצר שקט מיוחד. היא מצליחה להעביר את תחושת הקור, הפחד, הסכנה ואת רגעי החסד הקטנים שמצטרפים אל המסע. הדמות שלה בנויה כך שהיא איננה נשברת. היא מתכופפת, אך לא נכפפת. ברכט מעולם לא צייר את הגיבורים שלו כחסינים. אצלו, דווקא האנשים הפשוטים שנאבקים על הישרדותם מגלים את העומק האנושי.
הדמות השנייה, המככבת במחזה, ונכנסת בשלב מאוחר למדי, היא אצדק, המגולם על ידי נורמן עיסא. אצדק הוא שופט לא שגרתי, כמעט קומי, כמעט טרגי, כמעט מגוחך אך גם חכם באופן לא צפוי. עיסא מרכיב אותו לתפארת. ברגע שהוא עולה לבמה, האוויר משתנה. יש בו שילוב מיוחד של כוח, קלילות, חוכמה סאטירית, וכישרון קומי נדיר. הוא מצליח לגנוב את ההצגה בלי לקחת דבר מאיש.
הוא נכנס עם נוכחות שמחייה את הסצנה. הוא מלא מחוות, הבעות פנים, והומור שאינו רק להצחיק אלא גם לעקוץ, להאיר, ולגרום לחשוב.
ראוי לציין גם את מאיה מעוז בתפקיד אשת המושל הנמלטת, אם התינוק שנזנח, שמנעד המשחק שלה, בין גרוטסקי לדרמטי, מרשים.
אחת התלבושות הבולטות ביותר בהפקה היא גלימתו המשעשעת של אצדק. זוהי גלימה מפוארת, גדולה מן החיים, בעלת נפח כמעט מלכותי, אך היא גם מגוחכת באופן מכוון. הבגד עצמו הופך לאמירה. הוא מדגיש את הפער בין מעמד לבין מהות. אצדק איננו מלך. הוא בקושי פקיד. אך ברגע שהוא לובש את הגלימה, הוא הופך למעין סאטירה מהלכת על כוח ועל סמכות.
עיסא משתמש בגלימה בפרפורמנס שלו. הוא משחק איתה, הוא זז איתה, הוא מנפנף בה, והוא אפילו מצליח לגרום לה להיות חלק מן הפאנץ הקומי. יש כאן תלבושת שהיא לא רק קישוט, אלא שחקן נוסף.
זה המקום להזכיר את העיצוב הכללי של הבמה. התפאורה בהפקה זו מושקעת מאוד, אך אינה מכבידה או משתלטת. במקום זאת, היא מאפשרת לעולם של המחזה לנוע ולהשתנות. תפאורת העץ, ההרים, רחובות הכפרים והארמון משרתים את הסיפור. הם אינם הולמים רק את התקופה הדמיונית של הקווקז, אלא גם את הרוח האפית של ברכט. הכל זורם. הכל משתנה. הדמויות נכנסות ויוצאות, מקומות מתחלפים, והקהל מרגיש שהוא עובר מסע יחד עם גרושה.
אבל אין ספק שאחד האלמנטים היפים, המפתיעים, ואולי המרגשים ביותר בהפקה הוא ציור החול. במהלך ההצגה, השחקנים, וגם הילד המתוק שמשתתף בה, מציירים תמונות בחול על שולחן מיוחד.
הציור נעשה בלייב ומוקרן על מסך גדול מעל הבמה. הציורים אינם סתם אסתטיקה. הם חלק מן הסיפור. הם משמשים כתפאורת נפש, כמעין קריינות חזותית. הם מציירים הרים, דרכים, דמויות, מזגי אוויר, תחושות. לפעמים הציור הוא פשוט. לפעמים הוא עדין. אך תמיד הוא מוסיף עומק פיוטי. הקהל לא רק צופה במחזה. הוא צופה גם ביצירה שנעשית ממש מול עיניו. זהו פתרון גאוני שמצליח לחבר בין העולם העתיק והפולקלוריסטי של המחזה לבין אסתטיקה תיאטרונית עכשווית.
אגב, מעגל הגיר כלל אינו קווקזי במוצאו. הוא בא דווקא מסין, מהמאה ה 13.
הילד המשתתף בהפקה, מעבר לחמידותו הטבעית, מוסיף רובד של אותנטיות. הוא נראה על הבמה כמי שנמצא שם באמת, כאילו הוא חלק מן העולם הזה ללא מאמץ. כשרואים אותו מצייר בחול, זה מרגיש כמו הצצה לעולם פנימי של ילד הנקלע למציאות אלימה, ממש כמו הילד בעולמה של גרושה. זהו רגע כמעט מטאפורי. הילד שבמחזה אינו יכול לדבר, אך הילד שעל הבמה מדבר דרך הציור.
לקראת הסוף מגיע רגע השיא שבו אצדק צריך לפסוק מי האם האמיתית של הילד. זהו רגע שבו ברכט מזכיר לנו את הדבר שאיננו בטוחים אם שכחנו. צדק איננו דבר פשוט. הוא איננו דבר שנמדד על פי כללים. הוא נמדד על פי מידת הרחמים, על פי מידת האמת. ברכט משתמש כאן במוטיב המוכר מן המקרא, מעין גרסה שלו למשפט שלמה. שתי נשים צריכות למשוך את הילד. זו שמסרבת לשלוף אותו בכוח היא זו שמוכיחה את אהבתה. זהו רגע שבו הצחוק מתפוגג מעט, הרגש גואה, ומשהו עמוק נוגע בקהל.
נועם שמואלי מצליח ללכוד את הרגע הזה ולהפוך אותו לרגע נקי, בוהק ומזוכך. הוא אינו צועק, אינו מדגיש יותר מדי, אינו מנסה לעשות ממנו דרמה גדולה מדי. הוא נותן לסיטואציה לדבר. ברגע הזה, גם מי שמכיר את הסיפור ואין לו שום הפתעה, מרגיש שוב את הכוח של האפיזודה הזו.
זו הפקה שנוגעת בכל רובד אפשרי. היא אסתטית, מרהיבה, צבעונית, מצחיקה, רגשית, חכמה, ומודעת לעצמה. היא כזו שמסוגלת לגרום לקהל לשכוח שהוא נמצא בתיאטרון ואז להזכיר לו לפתע, כמו שברכט אהב, שכל זה הצגה. ובכל זאת, ההצגה הזו מצליחה להיות גם אמת.
בשורה תחתונה: 'מעגל הגיר הקווקזי' של הבימה היא חגיגה תיאטרונית. היא מחבקת את ברכט, אך גם מעזה לגעת בו אחרת. היא מאפשרת לנו לפגוש מחדש את הרעיונות שלו דרך עיניים חדשות, דרך דמויות חיות, דרך שחקנים שמעניקים את כל מה שיש בהם, ודרך בימוי שלא מפחד לשחק.
שאפו.
יוצרים ושחקנים
מאת: ברטולט ברכט
נוסח עברי ופזמונים: אלי ביז'אווי
בימוי: נועם שמואל
מוסיקה: טל בלכרוביץ׳
תפאורה: מיכאל קרמנקו
תלבושות: אביה בש
תנועה: טל קון
תאורה: נדב ברנע
הדרכת ציור בחול: שלי בן נון
עוזרת במאי: רותי גפן
מנהלות הצגה: לין וולרוז, שירן מעוז
צילום ועריכת פוסטר: משה נחומוביץ׳
גרושה: ג'וי ריגר
אצדק, המושל: נורמן עיסא
סימון: תומר מחלוף
אשת המושל: מאיה מעוז
הנסיך השמן, הארכידוכס הנמלט, סוחר, זקן: ליאור זוהר
השליש, אח של גרושה: ישי בן משה
המספר, פרש, חייל: אלכס קרול
מספרת, חדרנית, איכרה: אושרת אינגדשט
מספרת, סוחרת, אורחת בחתונה, קול התינוק: אילי עלמני
טבחית, סוחרת, החמות: מיכל אטלס
הסמל: עודד לאופולד
שאובה השוטר, חייל, נזיר: שחר רז:
אומנת, גיסה, אורחת בחתונה, זקנה: מאיה מדג'ר
רופא, אדריכל, חוואי, חייל, עורך דין: ניר זליחובסקי
רופא, אדריכל, מוכר חלב, סוחר, עורך דין: איתי טרנרודר
ילד: עמית גלבע / ג'ימי מנדיל
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©