נובמבר 4, 2025
יש משהו בתיאטרון פרינג' שמשדר ציפיה למשהו אחר, חדשני, שונה. ציפיה למרד, חיפוש, קצה פתוח של אמת. בניגוד לתיאטרון הרפרטוארי, שמזמן לעצמו קהל נאמן וגב תקציבי, תיאטרון הפרינג' חייב כל הזמן להצדיק את קיומו. הוא לא יכול להרשות לעצמו להיות "עוד הצגה". עליו להביא חדשנות, לבעוט, לצעוק, ולגעת. לאו דווקא בצעקה פיזית, אלא בצעקה פנימית, עמוקה, כזו שנשארת אחר כך.
הפרינג' הטוב הוא זה שמאתגר את הקהל. הוא לא רק מבדר. הוא מעלה שאלות, מניח מראות, ומאלץ אותנו להביט בהן. הוא רוצה לשנות משהו, אפילו קטן. לגרום לנו לצאת אחרת ממה שנכנסנו. אולי עם מחשבה חדשה, אולי עם תחושה, אולי רק עם סדק קטן בתפיסה.
ההצגה 'מרסל', שזכתה כבר בשנה שעברה בפרסים בפסטיבל הקומדיה, ומועמדת השנה לפרס ההצגה הטובה ביותר בתחרות קיפוד הזהב, מביאה לבמה משהו אחר. משהו שהוא בעת ובעונה אחת פיוטי וחשוף, ילדותי ובוגר, אישי ומכליל.
השאלה אם נצא ממנה עם שינוי כלשהו תלויה פחות בהצגה ויותר בצופה. אנשים שמרגישים שלמים עם עצמם, שמוגשמים או פשוט לא עוסקים יותר מדי בשאלות קיומיות, עלולים לראות בה הצגה מעניינת אך לא מטלטלת. אבל לרובנו – אלה שחיים בתוך המורכבות, שנעים בין תשוקה לפחד, בין אמונה לאכזבה – ההצגה הזו נוגעת במקומות מוכרים להכאיב.
דרך סיפורם האישי של היוצרים, ג'ייסון דנינו הולט ומיטל רז, נפרשת מסע התבגרות מתמשך. שני יוצרים מוכשרים, שנוגעים בכנות נדירה בתחנות החיים – אהבות, הגשמות, נפילות, חלומות שנשארו על הנייר. דרך סיפוריהם, אנחנו – הקהל – מוזמנים למסע מקביל, שבו כל אחד מאיתנו יכול לזהות את עצמו.
כי בסופו של דבר, כפי שההצגה מזכירה, כולנו תוצר של מערכות חינוך, משפחות ומוסדות. גם כשהייתה שם כוונה טובה, לא פעם נותרנו עם צלקות בביטחון העצמי, באמונה ביכולת, באמון. הצלקות הללו גורמות לנו לפעמים לברוח מהתמודדות, לפעמים להסתער עליה בכלים הלא נכונים, ולפעמים להצליח, לפחות לתקופות מסוימות.
ההצגה מתנהלת בשני מישורים: העלילה הגלויה של מרסל, הילד החולם, והעלילה המטא-תיאטרונית של היוצרים עצמם, שמדברים על התהליך היצירתי ועל חייהם. מרסל הוא ילד בעל דמיון עשיר, שחלומותיו צבעוניים, גדולים, אך מתנפצים אל קירות המציאות. סיפורו נקטע שוב ושוב על ידי סיפוריהם של ג'ייסון ומיטל והדיאלוג בין הילד החולם לבין המבוגרים המפוכחים יוצר מהלך מרתק.
בעצם, הילד מרסל הוא אלטר אגו של היוצרים. הוא מגלם את הפנטזיות, את התמימות שאבדה, את האפשרות להיות שוב בגרסה נאיבית של עצמך, לפני שהעולם הסביר לך מה אפשרי ומה לא ריאלי. הילד הזה מבקש לחזור ולחלום, גם כשהוא כבר יודע שהחלום לא תמיד מתגשם.
הבחירה להשתמש בבובות, רבות, מגוונות, צבעוניות, מעניקה להצגה עומק נוסף. ההר הבובתי שנבנה על הבמה נראה כמעט כמו גרסה חומרית של התת-מודע. מתוך הערימה הזו עולות מדי פעם דמויות שמקבלות אנושיות: הקופה הזקנה והחכמה שמעודדת ומבקרת בו-זמנית; המאמן האישי שמפזר דברי חכמה קלישאתיים אך מבקש בסוף רק חיבוק; ובובות אחרות שמגלמות דמויות מפתח פנימיות. פחד, ביקורת, געגוע.
יש משהו כמעט תרפויטי באסתטיקה של ההצגה. הצבעוניות, החום, התחושה הילדית, כל אלה יוצרים תחושת מוגנות רגעית, כמו חזרה למקום בטוח. אבל דווקא מתוך המוגנות הזו צפה האמת: שהעולם פחות תמים, פחות סבלני, פחות מכיל.
אחת הסצנות החזקות ביותר בהצגה מתייחסת לדימוי הכיור. 'תמיד יש כלים בכיור', אומר ג'ייסון באחד המונולוגים. זהו משפט פשוט, אך הוא נושא משמעות עמוקה: גם אם נשטוף את הכלים, גם אם נגשים מטרה אחת – תמיד תבוא אחרת. הכיור מתמלא שוב, השאיפות לא נגמרות, העבודה על עצמנו אינסופית. זהו דימוי יפהפה לסיזיפיות של החיים, לניסיון הנצחי לאזן בין שאיפה לנחת, בין עשייה למנוחה.
עבודת הבימוי של דנינו הולט ורז מתאפיינת בשפה מדויקת. הם לא צורחים את הכאב, הם מציפים אותו באירוניה, בחיוך, לעיתים גם בהומור עצמי. יש משהו כמעט מרגיע באופן שבו הם מציבים את עצמם על הבמה, חשופים, אך לא מתבכיינים. השילוב בין נוכחותם האנושית לבין עיצוב הבובות יוצר תחושה של חיבור בין פנים לחוץ, בין גוף לנפש.
המוזיקה המקורית של ניר כנען עוטפת את ההצגה בפסקול אינטימי, לעיתים מלטף ולעיתים חודר. התאורה של יאיר ורדי מייצרת עולמות קטנים של חלום. רגעים של קסם על במה כמעט ריקה. עיצוב הבמה של שי עיד אלוני משלב מינימליזם עם דמיון עשיר: הבמה עצמה הופכת למרחב משחק משתנה. חדר ילדים, לב פנימי, או מרחב תודעה.
מה שהופך את 'מרסל' למעניינת כל כך הוא הפער שבין הפשטות לחוכמה. מצד אחד בובות, צבעים, חלומות. מצד שני מסע פילוסופי על מהות החיים, היצירה, ההגשמה. הצופים מוצאים את עצמם נעים בין חיוך להרהור, בין צחוק קטן לגעגוע.
זו אינה הצגה של מסרים. היא לא מטיפה, לא מסבירה. היא פשוט מציבה מראה, לעיתים בובתית ומתוקה, אך כזו שמראה לנו את מה שאנחנו מעדיפים לפעמים לטשטש: את הילד שבתוכנו, את הכמיהה להגשמה, ואת ההבנה שאולי לא נגיע לגן העדן המובטח, אבל אולי זה לא משנה, כי הדרך עצמה היא הסיפור.
בסופו של דבר, 'מרסל' מזכירה לנו שהתכלית האמיתית של חיינו אינה בהכרח ההישג, אלא היכולת להמשיך לחלום, לאהוב ולהיות נאהבים. גם אם הכיור שוב מתמלא, גם אם הבובות שוב מתפוררות, מה שחשוב באמת הוא לא להפסיק לשחק.
זו הצגה קטנה בממדיה, אך גדולה בכוונתה. היא לא תתאים לכל אחד, אבל למי שיפתח את הלב, היא תדבר בשפה עדינה ועמוקה גם יחד. 'מרסל' היא לא רק הצגה, היא סוג של חיבוק לילד הפנימי, לחלומות שעוד נותרו ולאלה שנשכחו. ובתוך עולם תיאטרון שוקק אך לעיתים מנוכר, יש משהו מנחם בידיעה שיש עדיין יוצרים שמאמינים בכוחה של אמת פשוטה, בובה אחת, ובמילים טובות.
יוצרות: מיטל רז וג׳ייסון דנינו הולט • דרמטורגיה: יעל ביאגון ציטרון • עיצוב במה: שי עיד אלוני • עיצוב תאורה: יאיר ורדי • ניהול מוזיקלי: ניר כנען • ע. יוצרות: תמר גולן • הפקה: גל כרמונה • יעוץ תנועה: מרינה בלטוב גראס • מעצב גרפי: מתן שליטא • צילום: נדב יהלומי
יוזמה וניהול אמנותי: ג׳ייסון דנינו הולט
צילומי סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
לפרטים ומועדים נוספים:
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©