מרציפנים בהבימה

ההצגה הראשונה ש'הבימה' בחרה להעלות מאז ה-7.10 המקולל היא 'מרציפנים', עם ליה קניג. זאת הייתה גם הפעם הראשונה שהצגה זאת עלתה על הבמה, וזה בהחלט ניכר. אין לשפוט הצגה בפעם הראשונה שהיא מציגה, אך סקרנותי הרבה משכה אותי לצפות בה. אין כמו ההתרגשות לבקר בתיאטרון אחרי שהיה מושבת, באולם הקטן, ברטונוב, שהיה כמובן מלא מפה לפה, רק בגלל שהוא נמצא בקומה מינוס 1 ובטוח יחסית מסכנת הטילים.

הקהל הורכב מאנשים שהולכים הרבה לתיאטרון, וגם הם, כמוני, פשוט מוכרחים לעשות זאת.

אז בהצגה ראשונה כמו בהצגה ראשונה, היו פה ושם גמגומים. בהצגה ראשונה מנסים את הטקסט ואת הניואנסים השונים של הבימוי מול הקהל, בוחנים את תגובות הצופים, רואים מה עובד יותר ומה פחות, משייפים.

והיו חריקות. ליה קניג, מלכת התיאטרון הבלתי מעורערת שעלייתה לבמה מביאה להתלהבות גדולה ולמחיאות כפיים סוערות, עושה מכל לימון לימונדה, בחן הרב השמור רק לה, אך פה ושם מתבלבלת בטקסט, מה שכמובן נסלח לה מיד.

עלילה ודמויות

ההצגה נפתחת בהיכרות עם הדמויות המרכזיות שהן לב הסיפור: עדה, אלמנתו של איש במה ותיק בשם שמואל המרשלג; רחל, המאהבת שלו והשחקנית הבלתי מעורערת של עולם התיאטרון; עמליה, בתה של עדה; ומני, בן זוגה לשעבר של עמליה ועוזרה האישי של עדה.

דמויות וקונפליקטים: דרמה והומור שזורים זה בזה

ליא קניג היא כמובן הלב של ההצגה. היא מגלמת אלמנה שבעבר הייתה שחקנית, ועכשיו עומדת בפני משימה כמעט בלתי אפשרית: להנציח את זכרו של בעלה בערב חגיגי על במה מכובדת כאשר אין לה את האמצעים לכך.

העוצמה שלה כשחקנית ניכרת בכל מילה, בכל תנועה, וכל חוסר ודאות רגעי הופך לחן בלתי רגיל. הקהל מגיב למעט חריקות או טעויות קלות בתפקידה בהתרגשות אמיתית, עדות לכוח הדמות והכימיה שהיא משרה על הבמה.

רחל, היא גילת אנקורי, המאהבת של בעלה, נכנסת עם הצעה לממן את האירוע, אך בתמורה היא דורשת את מקומה על הבמה. הדינמיקה בינה לבין עדה טעונה מורכבות רגשית. שנאה, תחרותיות ועוקצנות מלוות את הסצנות שלהן יחד. לצד המתח, יש גם רגעי פיוס והכרה בהיסטוריה המשותפת, הצורך לשתף פעולה למען זכרו של האיש שהן אהבו.

העוקצנות וההומור שביניהן מעניקים להן מימד קומי נשען על ניואנסים קטנים ומרקם לשוני עשיר שמרגיש טבעי ויומיומי.

סיפור המשנה מתמקד בעמליה, בתה של עדה, שמגלה סודות משפחתיים ותהיות על מערכת היחסים של הוריה. הקונפליקט הפנימי שלה, בין אהבה, אכזבה ובין הרצון לקבל את המציאות כפי שהיא, מתפתח לאורך ההצגה ונותן עומק נוסף לעלילה. מני, שמגלם דמות פחות רומנטית ממה שמחייב התפקיד, מהווה דמות שמאתגרת את עמליה ומעוררת גם רגעי הומור עדינים.

קומדיה מרה עם ניואנסים

'מרציפנים' מוגדרת כקומדיה מרה, אך היא נעה בין סצנות שמעלות חיוך קל לבין סצנות ריאליסטיות מאוד שהופכות את הצופים למעורבים רגשית. המרציפנים שעל הבמה, שנראים תחילה כפריט קישוטי, הופכים למוטיב סמלי המייצג זיכרון, אובדן וגם רגעים של תקווה ונחמה בתוך עולם מורכב של אהבה ותחרות.

ההצגה עוסקת גם בקונפליקטים משפחתיים, מתח רומנטי, תחרותיות ותשוקות, לצד רגעי הומור שמגיעים מהמבט העוקצני והחם על החיים עצמם. היא עוסקת בהתבגרות, בהשלמה עם מציאות מורכבת ובלתי מושלמת, ובקשר בין חיים ומוות.

תפאורה, מוזיקה וחוויה כוללת

התפאורה של אלכסנדרה נרדי תורמת רבות לאווירה המקומית והישראלית של ההצגה. מרצפות ישנות ועץ גדול שממקם את הדירה בשדרות רוטשילד מספרים על ההון התרבותי שנשחק אך גם על חיי היומיום, על הקרבה והפשטות שבמרחב העירוני.

התאורה של רוני כהן מחזקת את התחושה הזו, עם דגשים מדויקים שמסמנים את הזמנים והמצבי רוח השונים של הדמויות. התלבושות של ארנה ברנט שמעוני לצד המוזיקה של דניאל סלומון משלימים את החוויה ומעצימים את האותנטיות של ההצגה.

ליא קניג מצליחה לקחת דמות שניתן לראות בה כאנוכית או מניפולטיבית ולהפוך אותה לאהובה ומרשימה. הניואנסים הקטנים בתנועה, במבע הפנים ובקול שלה מאפשרים לצופה להרגיש את עומק הדמות גם כאשר היא עושה טעויות או כאשר עולה קונפליקט בין רגשותיה לבין המציאות.

גילת אנקורי מצוינת בתפקיד המאהבת, שמביאה עמה מורכבות אנושית, עצב וכוח רצון. ריקי בליך בתפקיד עמליה משדרת נוכחות אמינה ומרגשת. אורי הוכמן מוסיף חמימות ונגיעה אנושית לסיפור אף אם הדמות שלו פחות רומנטית ממה שהסיפור מצריך.

בשורה התחתונה, מרציפנים היא הצגה קטנה ומתוקה, אך עם עומק משמעותי. היא מדברת על זיכרון, אהבה, קנאה, משפחה, תיאטרון והחיים עצמם. היא מצליחה לשזור קומדיה ודרמה יחד, ומציגה דמויות מורכבות ואמיתיות. הקהל יוצא מהאולם עם חוויה של חום, חיבור אנושי והערכה לעוצמה של משחק חיים. ליא קניג, עם הכריזמה והחן שלה, ממחישה כיצד הצגה קטנה יכולה להעניק תחושה גדולה ומרגשת ולהפוך סיפור פשוט למופע עמוק ומיוחד שמותיר חותם בלב הצופים.

בסיום ההצגה העלה הקאסט על הבמה חייל שיצא לחופש מהלחימה, ובקשתו הראשונה הייתה לבקר בהצגת תאטרון, וכולנו מחאנו כפיים בהתרגשות. איך אפשר שלא, בעיצומה של מלחמה. זמנים מטורפים שעוד ייכתבו עליהם שירים, ספרים ומחזות רבים.

צילומים: מוטי קמחי

מאת: מאיה הפנר

בימוי: מור פרנק

תפאורה: אלכסנדרה נרדי

מוזיקה: דניאל סלומון

תאורה: רוני כהן

: תלבושות: ארנה ברנט שמעוני

שחקנים

עדה: ליא קניג

רחל: גילת אנקורי

מני: אורי הוכמן

עמליה: ריקי בליך