נובמבר 16, 2025
בימים שבהם המציאות מתפרצת אל חיינו בקול גדול ובכוח שאין ממנו מנוס, מוזיאון תל אביב מציג תערוכה חדשה, אמיצה וחריגה בנוף האמנות המקומי: 'משל החמ"ל', פרויקט רחב־יריעה העוסק בנוכחות הנשית במלחמה, במבט, ובמחיר הנפשי והרוחני של מי שנדרשות לראות הכול. זהו מבט פנימה והחוצה בעת ובעונה אחת: אל עולמן של התצפיתניות ששירתו בעוטף לפני פחות בעשור האחרון, ואל עולמן של יוצרות ישראליות שמבקשות לבחון את מושג הכוח, האחריות והאמת דרך עיניים של נשים.
התערוכה, באוצרותה של מירה לפידות, נולדה מתוך רצון מוצהר של המוזיאון להגיב למציאות. טניה כהן-עוזיאלי, מנכ"לית המוזיאון, מבהירה:
“למוזיאון יש כוח להכיל מורכבויות. רצינו להגיב למצב, ורצינו שהקהל ירגיש שאנחנו לא מנותקים. המיצבים, הקישוטים, האשד שמזכיר את דיסקיות החטופים, כל אלה נועדו לאפשר לקהל להרגיש פה את מה שקורה בחוץ."
הבחירה לשים במרכז את סיפורן של התצפיתניות, כמו גם עבודות של רות פתיר, חנן אבו חוסיין וג’ודית שיקגו, מסמנת בבירור את המוקד: נוכחות נשית חזקה, ישירה, בלתי מתנפצת ובלתי מתנצלת.
לב התערוכה הוא מיצב הווידאו החדש של היוצרת והבמאית טליה לביא, המוכרת מ"אפס ביחסי אנוש". העבודה, יצירה בת שעה, מורכבת מעשר עדויות של תצפיתניות ששירתו בעוטף. עדויות שנמסרות ללא אפקטים, ללא רגשנות מיותרת, רק דיבור ישיר מול מצלמה, עם רקע שחור ואפל היוצר תחושה של חלל ללא זמן.
לביא מספרת כי הצער שאחז בה כאשר נחשפה שוב ושוב להאשמות נגד התצפיתניות אחרי 7.10 הוא שהניע אותה:
“הגיעו אליי סרטונים שהאשימו אותן, ואז תגובות שאמרו שהן כן הגיבו. הכול היה מבולבל, גם מיקומן הפיזי וגם מעמדן. הבנתי שאני חייבת לצאת למסע הזה."
במהלך העבודה נחשפו לביא ושותפתה למיזם, מיכל ורשאי, לריבוי קולות מרתק. לביא החלה לכתוב תסריט לסרט עלילתי, אך איפשהו בדרך שאלה את עצמה האם אפשר בכלל לספר סיפור אחד.
“מהי האמת? כל אחת אומרת 'זאת האמת שלי', אבל מהי אמת כשיש כל כך הרבה קולות? ובכל זאת, ככל שהעמקנו, הבנתי שהן כולן חוות את אותו הדבר, רק מזוויות שונות."
העבודה מפגישה את הצופים עם מצבים יומיומיים שבהם התצפיתניות נדרשו לעבור: צפייה באירועים קשים, ימים ארוכים של שגרה מתעתעת שבה 'לא קורה כלום', ולעיתים גם 'לראות סרט' כפי שהן עצמן מתארות כדי לשמור על קשב. באופן כמעט אירוני, ככל שהעבודה מתקדמת בזמן, עדויות הדוברות הולכות ונעשות צעירות יותר.
“דווקא בזה יש ערך היסטורי ואמנותי,” אומרת לביא.
הפרויקט הופק בתמיכת קרן הקולנוע הישראלי, ובמיוחד לאחר אירוע שבו לביא הקרינה עדות אחת, שם פגשה אותה יעל בראון, שחיברה אותה עם האוצרת מירה לפידות. מכאן נולדה ההתרחשות המוזיאלית.
לפידות ראתה כבר בתחילה את העוצמה הטמונה בחומר הגולמי:
“ראינו אינספור תחקירים, אבל כאן יש משהו אחר, משהו מהמקום, מהאירועים, וגם דברים שמעבר. השעה הזאת נוגעת בנושאים של אחריות, אשמה, גורל, סערה ודרמה.”
אחד הקווים המרכזיים שעלו בעבודה הוא מושג החברות, לא כמילה רומנטית, אלא כקשר הכרחי להישרדות. החברות בין התצפיתניות, בין נשים, בין מי שחיות במתח מתמיד בין סכנה למונוטוניות.
לפידות מספרת כי האתגר היה להפוך את החומר הזה לתערוכה לשפה אמנותית שמאפשרת למבט להתקיים בחלל:
“היה צריך לחשוב איך נותנים לדבר הזה צורה. איך האמנות יכולה להעניק לשעה הזאת מקום ושפה.”
בפרויקט מעורבת גם שירה יעבץ אפל, ראש מערך קשרי החוץ של המוזיאון, שאיבדה את בנה יפתח, ראש הכוח של יחידת מגלן ב־7.10. החיבור האישי הזה מעניק שכבה נוספת לתערוכה.
“המחשבה על נחל עוז, על יפתח ועל הפרויקט הזה, הכול התחבר,” היא אומרת. “ערך החברות הוא ערך עליון. מה זו חברות נשית שנצרפת בנסיבות כאלה?”
העדויות בתערוכה מוצגות בערוץ ראשי, עם עוצמה שקטה אך חודרת. הן יושבות בחשיכה מוחלטת, ורק הקול שלהן ממלא את החלל. המבט של התצפיתניות, זה שמתרגם את המציאות עבור מפקדיהן, מתורגם כאן למבט אמנותי שמחייב אותנו, הצופים, לא להוריד את העיניים.
אחד הרגעים החזקים בעבודה, כפי שמספרות לביא ולפידות, מתאר את החלפת המשמרת. התצפיתנית החדשה עומדת ממש מאחורי זו שהיא מחליפה, קרובה עד כדי נשימה.
זהו רגע טקסי כמעט: מסירת לפיד של ראייה, אחריות, ערנות.
המוזיאון הפך את המיצב לחלל צפייה ייעודי, שיישאר פתוח במשך ארבעה חודשים. שם, בצפייה משותפת, נוצר שוב אותו מבט רב־נשים, מצטלב ומתרחב.
התערוכה רואה עצמה מחויבת להמשיך ולהשמיע את קולן, לא כאקט סמלי, אלא כעמדה מוסרית ואמנותית.
הכוריאוגרפית והאומנית רננה רז מוסיפה שכבה פילוסופית:
היא מזכירה את הסיפור על הסבתא, שראתה לפני מלחמת יום כיפור כוחות סוריים עצומים מתקדמים, בעוד אנשי הצבא הרגיעו ואמרו לה “הכול בסדר”.
“העדפת אידאות על פני מראה עיניים,” אומרת רז. “קונספציה שמנצחת את מה שרואים באמת.”
היא מביאה את דמות מדוזה, שתוארה במיתולוגיה כאישה שמבטה מעניש; את אדיפוס, שאיבד את עיניו; ואת מערת אפלטון, שבה אסירי המערה משוכנעים כי הצללים הם האמת.
“התצפיתניות ראו מה שמפקדיהן לא רצו לדמיין,” היא מסכמת. “אמנות מאפשרת לנו לבקר מיתוסים מכוננים. רק מתוך עמדה כזאת אפשר שמשהו יתחיל להשתנות. זהו המשל של החמ”ל, מבט שמיישיר עיניים אל הנסתר.”
כשצפתה ביצירה של טליה לביא, נזכרה רז במילותיה של תצפיתנית שקד לוי: “אני רק מבקשת שיראו אותנו”.
וזו אולי נקודת ההתחלה של תיקון.
"משל החמ"ל" הוא לא רק מיצב אמנותי ולא רק פרויקט תיעודי; זהו מרחב שבו המוזיאון עצמו מתפקד כחמ"ל: צופה, מעבד, מפרש ומחזיר מבט לעולם.
זהו מקום שמבקש שנישאר עם העיניים פקוחות, לא נוריד אותן אפילו לרגע, ונקשיב.
הבחירה למקם את העבודה דווקא במוזיאון, ולא בקולנוע או בטלוויזיה, מדגישה את מהות החוויה:
צפייה איטית, קבועה, שאינה מאפשרת לברוח.
העבודה של טליה לביא והקולות הסובבים אותה מציבים את סיפורן של התצפיתניות, ושל נשים בכלל, בלב השיח הציבורי והאמנותי.
הן היו אלה שראו.
ולצד 'משל החמ״ל': נקודת מבט נשית נוספת במוזיאון: ג'ודית שיקגו
במקביל ל'משל החמ״ל', מוצגת במוזיאון גם תערוכתה רחבת־ההיקף של ג’ודית שיקגו, מהאייקוניות שבאמניות הפמיניסטיות בארה״ב. התערוכה שואלת את השאלה הפרובוקטיבית: “מה היה קורה לו נשים היו שולטות בעולם?” ושואלת אותה בלי להתנצל, בלי לעדן ובלי לוותר על גוון של הומור מושחז.
שיקגו, שיצירתה הפמיניסטית נחשבת לאבן דרך בתולדות האמנות המודרנית, בונה כאן יקום חלופי: עולם שבו קונפליקטים, סכסוכים וקבלת החלטות מתנהלים מתוך רגש, סולידריות, חמלה וגוף ולא מתוך כוחניות פוליטית או צבאית. זהו דמיון חזותי עז, ספק אוטופי ספק ביקורתי, שמציב מראה לעולם הגברי שמנהל את המציאות שעליה מדברת “משל החמ״ל”.
התערוכה של שיקגו מתכתבת באופן לא רשמי אך מדויק עם שאלות המבט, האחריות והכוח שנידונות בעדות התצפיתניות:
כיצד נראות מערכות שליטה נשיות? מה משתנה כשהעיניים שמפרשות את המציאות הן עיניים אחרות? האם מבט נשי יכול להניע תיקון, או לפחות להציע צורה אחרת של הנהגה?
ביחד, שתי התערוכות יוצרות ציר עמוק של מחשבה: מהמבט של מי שנדרשות “לראות הכול”, אל הדמיון של עולם שבו הן מחליטות הכול.
צילום: אביבה רוזן
שמי אביבה רוזן ואני עיתונאית. התחלתי את דרכי כעורכת עיתון אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב, משם עברתי גלגולים רבים וכתבתי בעיתונים שונים. אני גם חובבת צילום וכמעט כל התמונות שתראו כאן הם ממצלמתי.
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©