ניסויים נרשמים בגוף – ערב מחול בסטודיו אורה, סוזן דלל

'ניסויים נרשמים בגוף' של יהודה דרומי: קטעי מחול שמתגבשים ליצירה אחת

יהודה דרומי מעלה בערב אחד שלוש יצירות שונות שלו, אחת סולו, השנייה דואט והשלישית – טריו. הסולו הוא 'דימויים של העצמי' דימויים של העצמי וגשרים בתיאטרון הדופנ – בילוי נעים, הדואט הוא 'גבר גבר' פלטפורמה 1.0 בתאו – בילוי נעים והטריו הוא 'גשרים'. על שלושתם כתבנו פה וכדי לגלות את התרשמותי מכל אחת מהיצירות ניתן להיכנס ללינק.

יש יוצרים שיש להם קו ייחודי ואמירה מקורית. כזה הוא יהודה דרומי. לאחר שצפיתי ביצירותיו בנפרד, במסגרת פלטפורמות קודמות, פרויקטים עצמאיים וערבי מחול קטנים, הערב חוויתי את המפגש בין כולן במופע אחד בסטודיו אורה, סוזן דלל. החיבור הזה נותן מבט אחר: לפתע, כל מחול שעמד בזמנו בפני עצמו מקבל שכבה נוספת, כמעט הכרחית, כשהוא נצמד לאחרים. מפתיע לגלות עד כמה דרומי בנה במשך השנים שפה אחת, מלאה, שמצליחה להפוך אוסף יצירות ליצירה גדולה אחת.

הערב הזה היה הזדמנות לראות שוב את כוחו של המחול 'הקאמרי'. דרומי, יוצר בעל רגישות עמוקה לאסתטיקה ולדיוק, ממשיך לפתח שפה תנועתית שמצליחה לגעת בצופה, בלי מילים, בלי אפקטים, כמעט בלי עלילה. רק גוף, אור, נשימה. ולפעמים זה מספיק.

הקסם שבאינטימיות

במרכז עבודתו של דרומי עומד תמיד המתח שבין היחיד לאחרים. הוא יודע להעמיד רקדן יחיד במרכז במה ריקה ולגרום לצופה להרגיש את כל עולמו הפנימי מתרחב למרחב כולו. מנגד, כאשר הוא עובד עם קבוצה, הרקדנים נעים כיחידה אורגנית, רוטטים זה לצד זה, משפיעים ומושפעים, מייצרים דיאלוג שאינו רק תנועתי אלא רגשי ממש. זהו מחול שנוגע במקום שבו אנשים הופכים קהילה, קהילה הופכת גוף חי, וגוף חי חוזר לפרט.

הפורמט הקאמרי מחזק עוד יותר את תחושת הקרבה. בסטודיו הצנוע, המרחק בין הצופים למופיעים קטן עד כדי כך שאפשר לראות את המאמץ, את השהייה הקטנה שבין תנועה לתנועה, את כובד הנשימה. זה הופך את כל הערב להרבה יותר אישי. דרומי לא צריך תפאורה גדולה או רעש, הבמה שלו היא האדם שמולו.

ממופעים נפרדים ליצירה אחת זורמת

מי שראה את היצירות בעבר, כמו 'דימויים של העצמי' ו-'גשרים', יזהה מיד את החותמת האישית של דרומי. כל יצירה עומדת בפני עצמה, אך כשרואים את כולן יחד נוצרת תחושה שהן חלק מפרק ארוך באותו ספר. הבחירות הכוריאוגרפיות, שפת התנועה, המינימליזם המדויק, רגעי הדממה, ההבלחה הקצרה של רגש שמתפרק לחלקיקים, הם אלה היוצרים הרצף.

החיבור בין היצירות מאפשר גם לראות את ההתפתחות של דרומי כיוצר. האינטואיציה התנועתית שלו מתעדנת, והוא נע בין חקירה פנימית עמוקה לבין תנועה קבוצתית שמציעה פרשנות רחבה יותר לעולם. יש משהו מרגש מאוד בלראות אמן חוזר לנקודות שונות ביצירה שלו ומחבר אותן מחדש לכדי מסע.

לגלף תנועה

דרומי הוא כוריאוגרף של פרטים. הוא אינו מרבה במחוות גדולות. התנועה שלו מצטמצמת לפעמים לסנטימטרים בודדים. נקודה, קיפול, שחרור. אבל כל תנועה כזו טעונה, מושחזת, כזו שמבקשת סבלנות ומבט. הוא עובד כמו פסל: מגלף את התנועה מתוך הגוף, מוציא מתוכה צורות כמעט בלתי נראות שמצטברות לחוויה גדולה.

גם כשהוא עובד עם מספר רקדנים, הוא שומר על האיכות הזו. יש תחושה שאף תנועה אינה מקרית, אבל שום דבר אינו מאולץ. הכל כמו נוצר ברגע, מתוך הקשבה פנימית. זו תנועה שלא מנסה להרשים, אלא לפגוש.

רמזים במקום סיפור

אחד הדברים המיוחדים במחול של דרומי הוא היכולת לדבר דרך המחול. אין כאן סיפור לינארי. אין דמויות ברורות. יש רמזים, חידות, שכבות של תנועה שחושפות רגעים של אמת. וזה אולי החלק הכי חזק במופע: הוא מאפשר לצופה לראות את עצמו בתוך התנועה. כל אחד בוחר לעצמו משמעות. דרומי מעניק פיסות של נרטיב, רמזים של רגש, ומאפשר לצופה להשלים את השאר.

זה מחול שמבקש מהצופה להיות שותף. לא רק צופה פסיבי. אולי בגלל זה רבים יצאו מהערב עם תחושה שהם עברו משהו אישי מאוד.

היוצר שממשיך לגדול

לצד עבודתו במחול, דרומי עוסק גם בכוריאוגרפיה ליצירות של אחרים ובתהליכי יצירה נוספים, אך נראה שגופו האמיתי של המעשה האמנותי שלו נמצא דווקא במחול העצמאי. שם הוא פורח. שם מתגלים העומקים, הדקויות, החדות. הערב בסטודיו אורה הוכיח זאת שוב: אין ספק שכישוריו מתפתחים משנים לשנה, ובכל פעם הוא מצליח לחדד משהו נוסף, להעמיק, לגעת.

מה שמרשים במיוחד הוא שאף על פי שהוא יוצר צעיר יחסית, יש בעבודתו תחושה של הבשלה. הוא יודע מה הוא רוצה לומר, והוא אומר זאת בלי להתפשר ובלי לנסות להתאים את עצמו לטרנדים. הוא גם יודע לשתף פעולה עם יוצרים ורקדנים אחרים, כפי שראינו בדואט עם עמרי לאור ובטריו עם רונן בראונשטיין ושירי גלוברזון.

הסך הכול גדול מחלקיו

העובדה שראיתי את היצירות בעבר בנפרד תרמה לשכבת הבנה נוספת: היה מסקרן ומפרה לראות אותן יחד. המפגש הזה מגלה את מהות היצירה של דרומי בעוצמה גבוהה יותר. מה שנראה פעם כמופע קטן, עדין, מרומז, מתגלה כפרק חשוב בתוך מכלול רחב. החיבור בין היצירות מאפשר לקרוא אותן מחדש, להבין טוב יותר את מנעד העשייה שלו, ואת האופן שבו מחול יכול להיות גם אינטלקטואלי, גם רגשי וגם אסתטי בו־בזמן.

הערב הזה היה יותר ממופע: הוא היה הצהרה על הדרך שעשה היוצר, על כוחה של אמנות רזה ומדויקת, ועל האפשרות לגעת עמוק בלב בעזרת מעט מאוד.

מחשבות אחרונות

יהודה דרומי ממשיך להפתיע אותי בכל פעם. המחול הנקי שלו, כזה שמבליט את היחיד בתוך רבים ואת הרבים כמשפיעים ומושפעים, מצליח כל פעם מחדש לפתוח דלת קטנה למרחב שלא תמיד מקבל מקום במופעי מחול עכשוויים: מרחב של שקט, של הרהור, של קרבה. זהו מחול שמרגיש כמו נשימה עמוקה בתוך עולם רעשני. מחול שמזמין לעצור.

ויכול להיות שזה בדיוק מה שהופך את המפגש איתו לכל כך מרגש.

דימויים של העצמי:
מאת ובביצוע: יהודה דרומי.
ליווי אומנותי: שלומית פונדמינסקי וניר וידן.
מוסיקה מקורית: נטע רודיך.

גבר גבר:
מאת: יהודה דרומי.
רקדנים יוצרים: עמרי לאור ויהודה דרומי.
ליווי אמנותי: אוליביה קורט מסה.
ייעוץ תלבושות: איתמר אלקלעי ודינה קונסון.
נוצרה במסגרת פלטפורמה 1.0 בניהול וליווי אמנותי אמנותי של עידן שוורץ.

גשרים:
מאת: יהודה דרומי.
רקדנים יוצרים: רונן בראונשטיין, שירי גלוברזון ויהודה דרומי.
דרמטורגיה: מיכל מג.
תלבושות: דורין פרנקפורט.
מוסיקה מקורית: אריאל מריאש.

צילום סטילס: אביבה רוזן
צילום וידאו: בנצי פומרצקי