ננדאורי בקולנוע

"ננדאורי" – דרמה של זהות בין שלגי הקווקז

הזוכה הגדול השני בטקס פרסי אופיר 2025 הוא הסרט ננדאורי, יצירתה של הבמאית אתי ציקו. במובן מסוים זהו סרט "ישראלי" רק על הנייר: העלילה מתרחשת כולה בגיאורגיה, השפה הדומיננטית היא גיאורגית, ורק במינון קטן מאוד נשמעות אנגלית ועברית. ובכל זאת, המבט החיצוני, נקודת המוצא הישראלית, מעניקים לו פרספקטיבה ייחודית – ויותר מהכול, מדובר בדרמה אנושית עוצמתית.

הסרט נפתח בסצנה ברוטלית במיוחד. בכפר הגיאורגי, ילדה קטנה מלטפת את כלבתה הקשישה, לפני עליית המשפחה לישראל. אביה נכנס כדי לירות בכלבה. הבעלים החדש של המשק אינו זקוק לה. הילדה מתחננת על נפש הכלבה, אבל גורלה כבר נחרץ מראש. אנו שומעים את הירייה, וליבנו נקרע יחד עם זה של הילדה. הסצנה הזאת מכניסה אותנו לעלילה שנפתוליה כוללים גם את ההתמודדות עם אורח חיים נוקשה וברוטלי לעיתים, אבל לצד זה, יש בו גם חום וקרבה.

במרכז הסיפור ניצבת מרינה (נטע ריסקין), עורכת דין ישראלית שמקבלת משימה רגישה: להחזיר לישראל ילד בן 11, שאמו נטשה אותו בגיאורגיה וברחה לישראל אחרי שנישאה בכפייה בגיל 15. בכפר קטן בהרים היא פוגשת את המשפחה המגדלת את הילד – סב, דוד (רולנד אוקרופירידזה) והילד עצמו – משפחה יהודית אך כזו שאין לה כמעט סממנים יהודיים, ומשתלבת בחברה הגיאורגית־קתולית המסורתית. מרינה מגיעה כשליחה רשמית, נחושה ובטוחה בעצמה, אך עד מהרה מתברר שהמסע המשפטי הופך למסע אישי, אל נבכי זהותה ושורשיה.

העימות הזה בין מסורת לכמיהה לחופש אישי הוא לב הסרט. נישואי קטינות, תכתיבי החברה מול רצונות היחיד, חובת המשפחה מול הצורך להשתחרר – כל אלה נבחנים בעיניים שאינן שופטות אלא מתבוננות. מרינה מוצאת את עצמה מנהלת משא ומתן קשוח, אך במקביל נחשפת לפצעים שהיא עצמה נשאה מילדותה.

מבחינה קולנועית, ננדאורי עשוי במיומנות רבה. הצילום מרהיב ביופיו: השלג, הערפל וההרים אינם רק תפאורה אלא חלק מהשפה הרגשית של הסרט. הם משקפים את הבדידות, הקיפאון, וגם את האפשרות להתחדשות ולפיוס. אתי ציקו בחרה בקצב איטי ואיפוק דרמטי – במקום טוויסטים דרמטיים או מלודרמה, היא מאפשרת לסיפור להתפתח דרך פרטים קטנים, שתיקות, מבטים. הבחירה הזו מחייבת את הצופה להיות שותף פעיל, להקשיב לניואנסים – והתוצאה משתלמת.

נטע ריסקין מגישה כאן אחת מהופעותיה המרשימות בקולנוע הישראלי: דמות קשוחה, מאופקת, שמתחתיה נפרצים לאט סדקים של רגש וכאב. לצידה, אוקרופירידזה מביא אותנטיות נוגעת ללב – איש כפר פשוט, מחוספס, אך עם לב חם ופגיע. הדינמיקה ביניהם יוצרת ליבת דרמה אינטימית, אמינה ומרגשת.

הסרט זכה בחמישה פרסי אופיר, בהם פרס הבימוי, השחקנית הראשית והצילום – הישגים המעידים על האמון וההערכה שזכה לה מהתעשייה. אך מעבר לפרסים, ננדאורי הוא בראש ובראשונה מסע על חיפוש זהות ושייכות, על פיוס בין עבר להווה, על המאבק בין מסורת לקדמה. הוא מצליח לגעת בשאלות אוניברסליות מתוך נקודת מבט מאוד אישית, ומעניק לצופה חוויה אנושית עשירה ונוגעת ללב.

בשיחה עם התסריטאית – במאית, אתי צ'יקו, היא הבהירה את מהות השם 'ננדאורי': זאת (או זה) שהלב כמה לה. לאחר ששיר הנושא שולב בסרט, ההחלטה לקרוא לסרט בשם הזה נראתה טבעית ביותר. נטע ריסקין, שזכתה בפרס אופיר על משחקה בסרט, השקיעה שנה בלימוד גיאורגית לצורך המשחק. הבמאית סיפר גם, שתהליך העבודה על הסרט ארך כעשור, והיא כבר נמצאת בעיצומה של כתיבת ההמשך.

בימוי ותסריט: אתי ציקו

שחקנים ראשיים:

נטע ריסקין – מרינה

רולנד אוקרופירידזה – דטו

צילום: דוד מחרבלידזה

עריכה: ערן צורף

מוזיקה מקורית: נינו ציקלאורי

הפקה: ליאת סיון, אנה קנדליק

שפות: גיאורגית, עברית, אנגלית

משך הסרט: 93 דקות

הפקה משותפת: ישראל – גיאורגיה

פרסים: חמישה פרסי אופיר 2025, בהם בימוי, שחקנית ראשית, צילום