סינית אני מדברת אליך

ההצגה 'סינית אני מדברת אליך' המוצגת בבית צבי היא עיבוד בימתי למחזה מאת סביון ליברכט, המבוסס על ספרה בעל אותו השם. זוהי יצירה ספרותית שעברה התאמה לבמה על ידי הסופרת עצמה.

ליברכט כתבה את הסיפור על פינוי בית הורים לאחר מותם, על מפגש ממשי עם מרחב טעון בזיכרונות, חפצים, שתיקות וסיפורים שלא סופרו. חוויה זו עומדת בבסיס המחזה כולו, ומעניקה לו איכות כנה, חדה וכואבת במיוחד.

יש כאן התבוננות ישירה ואמיצה במה שנשאר אחרי שהחיים נגמרים. בית, שהיה פעם מקום של יומיום, הופך לארכיון רגשי. הקירות סופגים זיכרון, הרהיטים נושאים עבר, והחפצים הקטנים מקבלים משמעות כבדה בהרבה מגודלם הפיזי.

סביון ליברכט, אחת הקולות הבולטים בספרות הישראלית העוסקת בזיכרון השואה ובדור השני, מצליחה גם כאן לנסח טקסט שאינו עוסק בזוועות עצמן, אלא בהשלכות שלהן על חיי היום יום.

זהו מחזה על משפחה, על יחסי הורים וילדים, על אהבה שאינה נאמרת, ועל שתיקות שמעצבות חיים שלמים. העיבוד הבימתי בבית צבי שומר על הרוח הזו ומצליח לתרגם אותה לשפה תיאטרונית רגישה ומדויקת.

עלילה, מבנה וזמן

מבחינה עלילתית המחזה בנוי כתנועה מתמדת בין תקופות זמן שונות, שאינן מופרדות באופן חד אלא שזורות זו בזו. הציר העכשווי מתרחש כאשר מירה הבוגרת, אישה ואם לילדים, חוזרת לבית הוריה כדי להיפגש עם מתווך ולמכור את הבית. לכאורה מדובר בפעולה טכנית, סידור עניינים אחרון לפני סגירת פרק. בפועל, הביקור הזה פותח מחדש שכבות עמוקות של זיכרון, כאב וחשבון נפש.

במקביל נפרשת תקופת ילדותה ונעוריה של מירה, מהשנים המוקדמות ועד הגיוס לצבא. זוהי תקופה שבה היא חיה בבית הוריה ומתמודדת עם מציאות משפחתית מורכבת מאוד.

האם היא ניצולת שואה, אישה נוקשה, סגורה רגשית, כמעט חסרת יכולת להביע חום או אהבה. נוכחותה בבית כבדה ומאיימת, גם כאשר אין בה אלימות גלויה. השתיקה שלה, הקור שלה, הם שמעצבים את האקלים הרגשי שבו מירה גדלה.

לצידה נמצאת הדודה, אחותה של האם, שגם היא עברה את השואה אך בחרה להתמודד עמה בדרך הפוכה לחלוטין. הדודה מלאת חיים, קולנית, צבעונית, מנסה בכל כוחה להדחיק את הזיכרונות ולהמשיך הלאה.

החיוניות שלה מייצרת רגעים של הקלה ואף הומור, אך מתחת לפני השטח נחשפת גם אצלה פגיעות עמוקה. היא מייצגת ניסיון לחיות חיים רגילים, אולי אפילו שמחים, אך כזה שנשען על הכחשה מתמדת.

בתווך נמצא האב, דמות אהובה ומרכזית בחייה של מירה. הוא מנסה להעניק לה ילדות נורמלית ככל האפשר, לפצות על הקשיחות של האם, לאפשר רגעים של חום, משחק ושגרה. מירה אוהבת אותו אהבת נפש, והוא נדמה לה כעוגן היציב היחיד בבית. אלא שהאמון הזה מתנפץ כאשר היא תופסת אותו בוגד באמה עם אחותה, הדודה.

רגע זה הוא נקודת שבר דרמטית שמערערת את תפיסת העולם שלה, חותכת את הילדות, ומטילה צל ארוך על חייה הבוגרים.

במעגל העכשווי מתגלה רובד נוסף של הסיפור. המתווך שאיתו מירה נפגשת מתברר כשכן מהעבר, בן למשפחה עירקית שאותה אמה לא סבלה. הגזענות של האם אינה מוצגת כהצהרה אידיאולוגית, אלא כמעשים יומיומיים משפילים, כמו שפיכת מי ספונגה על ילדי השכנים.

המפגש המחודש בין מירה לבין השכן חושף גם סיפור אהבה לא ממומש. הוא היה מאוהב בה בילדותם, והאהבה הזו צפה כעת מחדש, יחד עם תחושות של נחיתות, עליונות, תשוקה ופערים חברתיים שלא נעלמו.

בימוי משחק ועבודת שחקנים

הבמאית מאיה שעיה עושה מלאכת מופת בבניית ההצגה. הבימוי שלה מדויק, רגיש, ונמנע מכל ניסיון להאיץ את הרגש או להפעיל מניפולציה על הצופה. היא מאפשרת לטקסט לנשום, לשתיקות להדהד, ולדמויות להיחשף בהדרגה. כל דמות מקבלת נפח אנושי מלא, ללא חלוקה פשטנית לטובים ורעים.

השחקנים מבצעים עבודה מרשימה במיוחד. דמותה של מירה, הגיבורה, נושאת על כתפיה את מרבית ההצגה, והשחקניות שחר זגורי ועמית בן אהרון מצליחות להחזיק מורכבות רגשית גדולה מאוד.

הן מגלמות ילדה צמאה לאהבה, נערה פגועה ואישה בוגרת, דמויות מורכבות שמחפשות אהבה והערכה וחיים נורמליים, מנסות להבין את מקומן בתוך כל שמתרחש סביבן. המשחק שלהן מצליח לגעת עמוק בלב.

דמות הדודה היא אחת הדמויות החזקות בהצגה. השחקנית מביאה לבמה אנרגיה גדולה, שמחת חיים כמעט מתפרצת, אך גם שבריריות עמוקה. המעברים בין צחוק לכאב, בין קלילות להדחקה, נעשים בטבעיות מרשימה. הדודה אינה דמות משנית, אלא מראה נוספת לאופן שבו טראומה יכולה להתבטא.

גם האם, מרתה, על אף נוקשותה, זוכה לייצוג מורכב. שרה אילן אשר מגלמת אותה אינה מנסה לרכך אותה או לעורר סימפתיה בכוח, אך מצליחה ברגעים מסוימים לפלח את הלב. דווקא הקור, המרחק, חוסר היכולת לאהוב בגלוי, ממחישים את עומק הפגיעה שהיא עצמה חוותה. ישנן סצנות שבהן די במבט או בשתיקה כדי להעביר עולם שלם של כאב.

העמדת הסצנות ברורה ומדויקת. המעברים בין הזמנים מובנים, אך אינם מסומנים באופן גס. הזיכרון עולה ונסוג כמו גל, בהתאם לזרימה הרגשית ולא לפי חוקיות טכנית. יש תחושה של המשכיות פנימית, של עבר שנוכח כל הזמן בתוך ההווה.

עליבות החיים

התפאורה בהצגה בוחרת במכוון בחוסר אסתטיות. אין כאן ניסיון לייפות את הבית או להפוך אותו לנוסטלגי. להפך. הבמה מעוצבת כך שתעביר את עליבות חייהם של העולים מפולין ששרדו את השואה.

זוהי עליבות חומרית, אך גם נפשית. הרהיטים שחוקים, החפצים כבדים, והמרחב כולו משדר קיום שנבנה מתוך הישרדות ולא מתוך שפע.

הבחירה הזו מתכתבת ישירות עם התוכן. הבית אינו רק מקום פיזי, אלא ביטוי חיצוני לצלקות הפנימיות של הדמויות. מניין המתים הבלתי פוסק, הזיכרונות שלא סופרו, הקשיים הרגשיים, כולם נוכחים במרחב הבימתי. התפאורה אינה גונבת את ההצגה, אלא משרתת אותה בשקט, כמו עוד שכבה של טקסט.

בסופו של דבר 'סינית אני מדברת אליך' היא הצגה על זיכרון, זיכרון שמעצב חיים שלמים, אך לא פחות מכך על יחסים. על הורים וילדים, על אהבה ופגיעה, על שתיקות שעוברות מדור לדור.

זו היא גם הצגה על חברה ישראלית, על מפגש בין טראומת השואה לבין פערים עדתיים, על קורבנות שהופכים בלי משים לפוגעים. כל זאת נעשה ללא הטפות וללא מסקנות חד משמעיות.

העיבוד של בית צבי מצליח לכבד את המקור הספרותי של סביון ליברכט ולהפוך אותו ליצירה תיאטרונית חיה ונושמת. זוהי הצגה שאינה מבקשת שנוגעת בלב, והיא עושה זאת בעוצמה שקטה, מתמשכת, כזו שנשארת עם הצופה זמן רב אחרי שהאורות כבים.

מחזה מאת סביון ליברכט על פי ספרה
בימוי: מאיה שעיה
תפאורה ותלבושות: דפנה פרץ
תאורה: אייל תבורי
עריכת מוזיקה: אמיר אהרוני ומאיה שעיה
הדרכת טקסט: דפנה מרסר הדרי

שחקנים
מירי הבוגרת: עמית בן אהרון / נעה זייפמן
מירלה הילדה: יעלי גל / שחר זגורי
קרולה: סתיו גולדפדן / גני סובולב
מרתה: שרה אילן / פנינה בש
אברם: רון גלעד / יובל סלובודה
שמעון המתווך: דורון אדמוני / כיסף כהן