בפתיחת תערוכת השנה במוזיאון ארץ ישראל אמר גיל עומר, המנכ"ל החדש של מוז"א, משפט שמסכם היטב את החוויה: התערוכה אינה אופטימית או פסימית. היא משקפת את המציאות. זה מה שהיא, וזה מה שהיא מבקשת להיות. בשנה שבה עולם הדימויים הישראלי מטולטל בין אימה לתקווה, בין קרבנות להישרדות, בין אבל לאקטיביזם, התערוכה מייצרת מרחב אחד שבו הכול מונח על הקיר בלי פילטרים.
מאחורי החזון הזה עומדת המייסדת והאוצרת הראשית של עדות מקומית, דנה וולפהיילר.ללקין, שמובילה בתערוכה תהליך כפול: מצד אחד התבוננות ישירה במלחמה ובחיים המתפרקים סביבה, ומצד שני ניצנים של שיקום וריפוי, אותם רגעים קטנים שנולדו לצד החורבן. היא מדברת על תהליך נורמליזציה שבוקע מתוך הכאוס, תהליך שנוגע בעם שביע המלחמות שלנו. לא אופטימיות, אלא הישרדות שמבקשת להשתחל דרך הסדקים.
למרות הנושא הקשה, השנה יש בתערוכה הרבה יותר צבע ופחות שחור לבן. אולי זו הדרך של המציאות לומר שגם בתוך החורבן, החיים מתעקשים להתניע. אחת העבודות המרגשות היא עבודת הווידיאו של ענבר זק, המבוססת על שיר של זלדה, "לאהוב את החיים בלב נשבר". המילים, הדימויים והקולות מתחברים לכדי אמירה אחת: כולנו חבוטים, כולנו קרובים למעגלי האבל והשכול, אך החיים עדיין חזקים יותר מהמוות.
הווידיאו של אור סיט מוסיף נדבך אחר, חושף שכבות של אינטימיות ופחד, ומציע צפייה שמאלצת את הצופה להאט ולהרגיש. גם קטע הווידיאו הכואב על לוויית משפחת ביבס מונח כעדות רועמת בחלל. האובדן כבר אינו סטטיסטיקה אלא פנים, משפחה, סיפור.
התערוכה מבוססת על תחרות צילום הנערכת מדי שנה. השנה נשלחו בשלב הראשון כשבעת אלפים צילומים, ומתוכם עלו כאלף וחמש מאות לשלב השני. ביום השיפוט המסכם בחרו השופטים כשלוש מאות וחמישים עבודות, מהן הוצגו בסופו של דבר חמישים וחמש תצלומים ועוד עשר עבודות וידיאו.
איליה יפימוביץ, חתן פרס תמונת השנה לשנת 2011 ומי שהשתתף בתחרות מספר פעמים, משמש הפעם גם כאוצר. זווית הראייה שלו, זו שמאחדת בין רגש, סכנה ונוכחות בלתי אמצעית בשטח, נוכחת היטב בבחירות האוצרותיות.
התערוכה השנה נאצרה פעמיים: לפני המלחמה ולאחריה. לאחר שחרור החטופים התערוכה עברה מיקוד מחדש, ותצלומים רבים הוחלפו כדי לשקף את הרגע הישראלי המבעבע.
אחד מחלקיה הבולטים של התערוכה הוא אוסף תצלומים שצולמו על ידי צלמים מעזה. צילומים של הצלמים העזתיים הועברו באמצעות סוכנות ירושלמית המעסיקה פרילנסרים בעזה. חמישים וחמישה תצלומים מציגים לוחמה, הרס, פליטות וסיוע הומניטרי. העובדה שהעבודות מתפרסמות בכלי תקשורת ישראליים הופכת את הנוכחות שלהן בתערוכה לייחודית ובלתי מובנת מאליה. המבט מבחוץ, שמגיע מהצד שאינו נראה בדרך כלל בגלריות בישראל, יוצר חיבור בלתי צפוי בין נרטיבים מנוגדים.
השנה האחרונה, כמו הקודמת, עמדה בסימן המלחמה וההפגנות לשחרור החטופים.
לאחר השיבה של החטופים, חלק גדול בתערוכה נפתח מחדש והוקדש להם. התצלומים המודפסים של לירי אלבג ושל אמילי דמארי מוצגים לצד תצלומיהם של חטופים אחרים ששבו, ומספרים סיפור של שיבה ושל שבירות. חן לאופולד נבחרה שוב עם תצלום המתעד את רגעי השחרור, ובמרכזו דימוי רב סמלים שנקרא "הנצחון המוחלט": מסוק, דגל, שלטי תמיכה, כאוס של רגע שלא ניתן להכיל.
זיו קורן מציג את גדי מוזס, שהפך לגיבור בעל כורחו וחזר למטע בניסיון לשקם את קיבוצו. הדימוי, שקט אך טעון, מציב גבר חילוני הפותח את ידיו לשמיים, כמו מחפש תשובה שאין לה מילים.
סדרת השנה של יונתן זינדל מתמקדת בחטופים – לירי עם הסמיילי הצהוב, עומר שם טוב בהבעה מעורבת של הקלה ואימה, ורגעי הנחיתה הראשונים שמתעדים את החזרה לחיים שאינם באמת אותם חיים.
אחת מנקודות הכובד של התערוכה היא הזירה האזרחית. תומר אפלבאום מהארץ מציג הפגנה שבה חרדים שורפים צווי גיוס, בעוד צילום נוסף של מוטי מילרוד, גם הוא מהארץ, מתעד לוויה של חייל שנפל. שני קווים מקבילים, שתי מציאויות שמתקיימות באותו מרחב. הצילום של זוג שנלכד בין שוטרים וסוסים בעקבות רצח שישה ישראלים מוסיף רובד של תסיסה מתעצמת.
חלק מרכזי בתערוכה עוסק במתנחלים, בכפרים פלשתיניים וביחסי הכוח שביניהם. עבודות של נעמה שטרן ממקור ראשון מציגות התיישבות יהודית, משפחות שנכנסות לבתים שרכשו בנסיבות מורכבות.
הסדרה הזוכה השנה, של אבישי מוהר, מתעדת אלימות מתנחלים בכפר מורייר א דיר. הכפר הבדואי מפונה בשרירותיות מיושביו, ואנשיו מקבלים תאריך לפינוי. בעוד הם אורזים כדי לעזוב, מתנחלים מתנכלים להם. הם מגיעים, זורקים עליהם אבנים, אחר כך מתחילים לירות. המצלמה של אבישי תופסת לא רק את המתקפה, אלא גם את הבריחה, את הירי החי, את הרגע שבו הצלם עצמו הופך למטרה.
הוא מספר כיצד הצבא ידע על ההתקפה ולא הגיע במשך שעות, כיצד הוכה וציודו נגנב, וכיצד רק כרטיס הזיכרון ניצל. עבודתו מתעדת קהילות שנעלמות. ארבעים כפרים כבר התרוקנו מתושביהם.
איתי רון מהארץ מציג את התצלום היפהפה, זוכה פרס הצילום. זהו תצלום של כפר פלשתיני שלפי האמונה היהודית יש בו שלושה קברים, ובהם קברו של יהושע בן נון, שעליו מתקיימת הילולה מדי כמה חודשים. בזמן ההילולה הכפר הפלשתיני כיף אל חארס הופך לעיר רפאים, הצבא מורה על סגר של התושבים בבתיהם, ויהודים דתיים וחרדים מגיעים, חלקם נוסעים שם בקורקינטים. הם עורכים חפלה עם דוכני חמין ואבטחה כבדה מאוד של הצבא. יום לאחר שצילם את המציאות ההזוייה הזאת הוא חוזר ומצלם את הנזקים שגרמו 'המבקרים', את שברי הזכוכית, את הגרפיטי, ואת תושבי הכפר שמספרים שזה הרע במיעוטו.
אגפים נוספים של התערוכה: נזקי טילים, לוליטות וצבעוניות חתרנית
צפריר אביוב מציג צילום של סורוקה ההרוס לאחר מתקפת הטילים מאיראן, ואבישג שאר יישוב, צלמת פורטרטים בדרך כלל, מתעדת סצנה מאז שנראית כמעט כמו עזה, אך מצולמת בארץ. לצידם צילומים נוספים שמציגים בתים שנפגעו מהטילים, מפונים וילדים משחקים בהפוגה בין הטילים.
באגף אחר של התערוכה, לפני היציאה, כדיה לוי מציגה סדרת לוליטות בלבוש מצועצע, עבודה שמתרחקת מהמציאות הפוליטית אל מרחב אחר לגמרי, צבעוני ופרוע, בו הזר והשונה הופכים למרכזיים.
בסיום, מסבירה דנה, בחרו האוצרים באסקפיזם. אולי מפני שגם הצופה צריך מרווח נשימה, רגע של זרות שמציל מן הרצף האכזרי.
"עדות מקומית" השנה אינה רק תיעוד. היא מאותתת על חברה שנמצאת על סיפה של תהום אך ממשיכה ללכת. צילום אחרי צילום, וידיאו אחרי וידיאו, היא מציגה חברה שסועה אך חיה, פצועה אך נושמת, כזו שמסרבת להיעלם בתוך המציאות הקשה שהיא עצמה יצרה. גם השנה אין לנו צילומים מהעולם, כפי שהיה מקובל עד תחילת המלחמה. נגזר עלינו להתמקד בעצמנו.
זו אינה תערוכה אופטימית, כפי שאמר גיל עומר, אך היא אמיתית. ובימים כאלה, האמת היא לפעמים האומץ הגדול ביותר.
הזוכים:
תמונת השנה ע"ש רועי עידן, פרס ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל
איתי רון / הארץ
צלליות של חרדים וחיילים בכפר הפלסטיני כיפל חארס. אחת לכמה חודשים מתקיימת בכפר הילולה, שבמהלכה אלפי מתפללים פוקדים מבנה שמזוהה על פי המסורת כקבר יהושע בן נון. בזמן ההילולה מוטל עוצר על הכפר. התושבים נאלצים להסתגר בבתיהם, והמתפללים מסתובבים במקום, מאובטחים במאות חיילים ושוטרי מג"ב.
כיפל חארס, הגדה המערבית, 24 באפריל 2025
***
סדרת השנה
אבישי מוהר
קהילה בדואית בת 150 תושבים, שחייתה במשך עשרות שנים במע׳ייר א־דיר, מזרחית לרמאללה, נאלצה לנטוש את בתיה בעקבות איומי מתנחלים, שהקימו מאחז בקרבתה. במהלך פינוי הבתים פלשו מתנחלים ליישוב, יידו אבנים וירו אש חיה לעבר התושבים, שנאלצו לברוח ולהותיר את רכושם מאחור. כעשרה מהם פונו לבית חולים לאחר שהוכו קשות.
הגדה המערבית, מאי 2025
***
פרס "שומרים" – המרכז לתקשורת ודמוקרטיה: אור סיט
עבודות וידאו: המסע האחרון של שירי, אריאל וכפיר ביבס; חרדים נגד הגיוס
הלווייתם של שלושת בני משפחת ביבס. את השיירה ליוו רבבות אנשים, שביקשו לחלוק להם כבוד אחרון ודרשו להחזיר את כל החטופים. צומת הקשתות, שער הנגב, 26 בפברואר 2025
***
על רקע מעצריהם של עריקים חרדים ושיחות על קידום חוק הגיוס בכנסת יצאו חרדים קיצוניים להפגין ולחסום כבישים ברחבי הארץ, מחלף גבעת שמואל, כביש 4,19 באוגוסט 2025
***
חדשות, מקום ראשון
שיר טורם / רויטרס
בקריאה נואשת לשחרור בנה החטוף מתן צנגאוקר, המוחזק בעזה, עטתה עינב צנגאוקר הינומה שחורה במהלך טקס חתונה מבוים שנערך בכיכר החטופים בהשתתפות בת זוגו של מתן, שורדת השבי אילנה גריצ'ווסקי. ב־13 באוקטובר 2025, לאחר 738 ימים של מאבק ציבורי עיקש, זכתה עינב לחבק את בנה ששב מהשבי לאחר שנחתם השלב הראשון של תוכנית 20 הנקודות של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לסיום המלחמה.
תל אביב, 17 באוגוסט 2025
***
חברה וקהילה, מקום ראשון
איתי רון / הארץ
הלווייתו של דוד ליבי, עובד חברה קבלנית, שנהרג מפיצוץ מטען ברצועת עזה. ההלוויה התקיימה בבית העלמין בהתנחלות מלאכי השלום, שנחנך באישור מיוחד בתוך יממה.
הגדה המערבית, 30 במאי 2025
***
דת ואמונה, מקום ראשון
סמדר אילוטוביץ
גברים וילדים מצטופפים ליד מנגל סעודת מצווה בעת ההילולה השנתית לכבוד הבאבא סאלי.
נתיבות, 1 בפברואר 2025
***
טבע וסביבה, מקום ראשון
אוהד צויגנברג / AP
לאחר שנחתם הסכם הפסקת אש בין ישראל ללבנון הגיעו חיילים ואזרחים לטבול בבריכת המים החמים שליד הר בנטל.
רמת הגולן, 27 בנובמבר 2024
***
ספורט, מקום ראשון
אביר סולטן / EPA
אלפי רצים משתתפים במרתון ים המלח.
7 בפברואר 2025
***
אורבניזם ותרבות, מקום ראשון
מיכאל גלעדי / פלאש 90
צנחני מילואים מחטיבה 55 וכיתת הכוננות של קצרין במהלך תרגיל צבאי המדמה חדירת מחבלים.
רמת הגולן, 20 באוקטובר 2024
***
סדרות קצרות, מקום ראשון
נגה קלינסקי
חורבות הכפר הלא מוכר אום אל־חיראן, שנהרס כדי לאפשר את הקמת היישוב היהודי דרור.
הנגב, נובמבר 2024 – פברואר 2025
***
חשיפה ארוכה, מקום ראשון
מתן גולן
איציק אלגרט נחטף מקיבוץ ניר עוז לעזה ב־7 באוקטובר, נרצח שם וגופתו הושבה לישראל במסגרת עסקה לאחר 509 ימים. אחיו, דני אלגרט, עונד מגן דוד צהוב, שעליו כתוב 7.10, סמל ליום שבו החלה שואה שנייה, כפעולת מחאה נגד הממשלה.
רחבי ישראל, 2025
פתיחה: 12 בדצמבר 2025
נעילה: 31 בינואר 2026
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©
