עוברת בירושה בצוותא

עוברת בירושה – מונודרמה על אהבה, דפוסים ובחירה

אישה אחת, כמה דורות

אישה צעירה אחת וכמה עולמות. זה אולי המשפט המדויק ביותר לפתוח בו ביקורת על המונודרמה ״עוברת בירושה״, יצירה אישית, נשית ובין דורית המוצגת בצוותא 2.

זוהי הצגה קטנה באורכה, כארבעים דקות בלבד, אך בעלת עומק רגשי ורעיוני משלה. היא עוסקת בשאלות שכולנו, במודע או שלא, נושאים עמנו: מה אנחנו יורשים מהמשפחה שלנו, אילו דפוסים עוברים מדור לדור, והאם אפשר באמת לבחור אחרת.

הגיבורה היא אישה צעירה הנמצאת בצומת חיים. היא עומדת בפני פרידה ומול החלטה קיומית, להישאר או לקום וללכת. מתוך המשבר האישי היא פונה לאחור, אל סיפור משפחתה, ובמרכזו דמות אחת משמעותית במיוחד, הסבתא.

הקשר בין הנכדה לסבתא מתגלה בהדרגה כקשר עמוק, מורכב ורב פנים, כזה שממלא חללים רגשיים שנותרו פתוחים.

סבתא כעוגן רגשי

כולנו חלק מרקמה אנושית גדולה, וכבני אדם אנו זקוקים לאחרים. ההצגה אינה מתביישת לומר זאת בפשטות. כאשר דמות האם מאכזבת, נעדרת או אינה מצליחה למלא את תפקידה הרגשי, לעיתים אנו מחפשים דמות אחרת שתמלא את החלל. במקרה של ״עוברת בירושה״, הדמות הזו היא הסבתא.

הסבתא משמשת לא רק כסבתא במובן המקובל, אלא גם כתחליף אם, כקול בוגר וכמנטורית לחיים. היא קיר תמיכה ומרחב לווידוי, לפני ואחרי, ובמהלך כל מערכת יחסים, מוצלחת או כושלת.

היא מלווה את הגיבורה כמעט בכל שלב רגשי בחייה, אחרי פרידות, בזמן התאהבויות, וברגעי בדידות. דרך השיחות עמה מתאפשרת התבוננות כנה ואמיצה במערכות יחסים ובהשלכות שלהן.

הנכדה והסבתא מחליפות ביניהן סיפורים על אהבות, שמחות, אך בעיקר אהבות שנכשלו. מתוך הסיפורים הללו נפרש רצף נשי משפחתי של חלומות, אכזבות וויתורים, פריצות דרך, נצחונות והחמצות. דפוס כזה, שמעלה את השאלה האם מדובר בגורל, או בתהליך שניתן לשינוי.

אהבה, גוף ובחירה

מול מערכת היחסים היציבה והעמוקה עם הסבתא, ניצבת מערכת יחסים רומנטית עם גבר בשם יוני. יוני אינו מוכן להתחייב, והקשר עמו מתאפיין בחוסר יציבות, סימני שאלה וציפייה מתמשכת לשינוי שאינו מגיע. המתח בין שני הקשרים מחדד את לב ההצגה. מצד אחד קשר שמעניק ביטחון, חוכמה ואהבה שאינה תלויה בדבר, ומצד שני קשר שמעורר ספק, כאב וחוסר ודאות.

ההצגה אינה מטיפה ואינה מספקת תשובות חד משמעיות, אלא מציבה מראה. האם גורלה של הסבתא הוא גם גורלה של הנכדה. האם כאב נשי, בדידות או אהבה שאינה מתממשת הם דבר שעובר בירושה. והאם עצם המודעות לדפוסים מספיקה כדי לשבור אותם.

״עוברת בירושה״ היא מונודרמה, אך אינה נשענת רק על טקסט ודיבור. אחד המרכיבים הבולטים בה הוא השימוש בתנועה ובמחול.

הגוף הופך לכלי ביטוי מרכזי, ולעיתים הוא אומר את מה שהמילים מתקשות לבטא. התנועה מבטאת כמיהה, מאבק, עייפות ולעיתים גם שחרור. הצד האסתטי של ההצגה אינו קישוט, אלא חלק בלתי נפרד מהשפה הדרמטית שלה.

דורון גוברמן, היוצרת והשחקנית, מחזיקה את הבמה לבדה בכנות ובנוכחות מרשימה. ניכר שהיא שולטת הן בטקסט והן בגוף, בקצב וביכולת להעביר רגש דרך תנועה. עיצוב התנועה של טל קון מדויק ורגיש, והבימוי של בר גול קריגר מצליח לאחד את כל המרכיבים לכדי יצירה אינטימית, נוגעת ללב.

הצבעוניות של ההצגה, השילוב בין בגדיה של דורון לבין עגלת הקניות שהיא סוחבת עימה, עגלה שמסמלת גם היא את סבתא, כי צעירים בני גילה כבר אינם מסתובבים עם עגלה כזאת, והרעיון המעניין של צינור ההשקייה שמשמש לה לצרכים שונים. לעת מצוא, הוא גם חוט של טלפןן שמחבר בינה לבין סבתא, בעיקר בלילות לבנים של לבטים.

כל אלה מוסיפים לצבעוניות, שמתעצמת כאשר דורון מחוללת ביניהם, והיא משתמשת בשערה הארוך כדי להעצים את האפקט של המחול.

בשורה התחתונה, ״עוברת בירושה״ שואלת שאלה פשוטה אך עמוקה: מה אנחנו עושים עם מה שקיבלנו. עם הסיפורים, הפצעים, האהבות והפחדים שעברו אלינו מדור לדור. זו הצגה שקטה וחשופה, שמזכירה בעדינות שהבחירה איך לחיות עם מה שירשנו, או מולו, היא בסופו של דבר שלנו.

מאת ובביצוע: דורון גוברמן
בימוי: בר גול קריגר
מוזיקה מקורית: עומר גול
עיצוב חלל ותלבושות: דן נימרי
עיצוב תנועה: טל קון
עיצוב תאורה: גיא גלילי
צילום תמונה: יולי גורודינסקי
עיצוב פוסטר: יסמין רובינוביץ'

צילומי סטילס: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי