עוד רגע, תערוכה חדשה במוזיאון אגם בראשון לציון

תערוכה קבוצתית במוזיאון אגם, ראשון לציון

עוד רגע

עשרה אמנים, מעצבים ומאיירים מציגים עבודות ציור, פיסול, איור, צילום, וידאו, עיצוב, אופנה וטקסטיל 

עבודות שלוקח רגע להבין מה רואים בהן, או איך הן נוצרו. שבמבט ראשון (או מרחוק) נראות כדבר אחד, ובמבט שני מקרוב או לאחר זמן, כמשהו אחר

אוצר: יובל סער

אמנים: אליה בלוך, זיוה בוסיבא, נדב ברקן, עדי גז, עוזי קצב, עמית שכטר, רחלי שרפשטיין, שבתאי פינצ׳בסקי, שירה זלוור, תומר חנוכה

אם יש דבר שאנחנו לא אוהבים זה לחכות. ואם יש דבר שאנחנו עוד יותר לא אוהבים, זה כשאומרים לנו לחכות. כשמבקשים מאיתנו להמתין ״עוד רגע״: מצד שני, לעיתים אנחנו משתהים מרצון, כי אנחנו לא רוצים שמשהו ייגמר.

בתערוכה "עוד רגע" במוזיאון אגם ראשון לציון, העבודות ״מבקשות״ מאיתנו להשתהות מולן עוד רגע – בדומה לעבודות של יעקב אגם, המוצגות בתצוגת הקבע של המוזיאון. יחד הן מזמינות אותנו לשהות עם העבודות ולשקוע במה שאגם מכנה ״המימד הרביעי״, שמכיל את הזמן, התנועה, השינוי – והבלתי צפוי.

העבודות בתערוכה, מעלות שאלות על בית, זיכרון, שייכות, געגוע, וגבולות שמיטשטשים בין דמיון למציאות. הן מהדהדות את הזמן החולף, דרך מפגשים לא צפויים ומפתיעים בין עולמות וחומרי יצירה שונים שמתפרקים ומורכבים מחדש. מלאכות טקסטיל הנושאות מטען היסטורי וסיזיפי, תיעוד אורבני בטלפון הסלולרי, ציורים של צילומים מאלבומי משפחה ישנים, וידאו משולב פרפורמנס המחבר את האישי לציבורי, מיצב מראות המשקף את אידיאל היופי הנשי, צילומי לוויין חושפים את יחסי השליטה הטריטוריאליים שבין האידיאולוגיה לנוף, פסלים ריאליסטיים שיוצרים אשליה פנטסטית של מציאות, ואיורים שלוכדים אינטימיות יומיומית.

התערוכה "עוד רגע" נפתחת באחת התקופות המאתגרות והקשות שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה.  ההצעה להשתהות ולנסות להכיל ולהבין מה אנחנו רואים, ואיך זה נתפס אחרת כשמפנים את המבט לעוד מרחבים וכיוונים, מקבלת משנה תוקף ברגע ובמקום הזה, לגבי כל דבר במציאות חיינו.

על העבודות בתערוכה "עוד רגע":

אליה בלוך

דבר שמתחפש לבית, 2024

ניפוח זכוכית, התזת חול, וידאו, רדי־מייד

@elia_bloch

אליה בלוך (נ׳ 1995) משוטטת ברחובות, אוספת רהיטים ישנים ומשלבת בהם עבודות ניפוח זכוכית. לרהיטים וחפצים שננטשו היא קוראת ״יתומים עזובים״: שולחן שנשארו ממנו רק רגליים, כיסא שאיבד את יציבותו, זוג כורסאות תאומות, שאחת מהן נותרה ללא משענת. בבחירת החפצים נשענה בלוך על שאלות פשוטות אך טעונות: האם הפריט מזכיר לה בית, ואם כן, איזה בית? האם זה הבית שבו גדלה, או הבית שהייתה רוצה שיהיה לה? שאלות של זיכרון, שייכות וגעגוע; דמיון ומציאות, פנטזיה וזיכרון. תחושות סכנה ופחד, לצד אסתטיקה והומור.

פרויקט גמר במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית, בצלאל

זיוה בוסיבא

בד בבד, 1996-2025

בדים ותיפורים

@the_quilt_maker

עבודות הקווילט של זיוה בוסיבא (נ׳ 1946), שתלויות במרכז החלל, נדמות מרחוק כציורים עשירים בפרטים שמהדהדים לפרקים את הצבעוניות העזה של אגון שילה או הגיאומטריה המובחנת של יעקב אגם. מבט מקרוב יגלה את החומר, את המיומנות ואת העובדה שאלו אינן ״שמיכות טלאים״ במובן הקלאסי והנשי של האובייקט. גם אם אפשר לזהות בהן את עקבות הזמן והמטען ההיסטורי שהטקסטיל נושא עימו – עבודת היד הסיזיפית, ההשקעה העצומה והחד־פעמיות הבלתי ניתנת לשעתוק, מבליטות את הזמן שהוקדש ליצירה, כמו גם את הזמן שנדרש כדי להתעמק בה.

נדב ברקן

גרפיקה שיבושית, 2025

צילום

@nadavbarkan

נדב ברקן (נ׳ 1977) מתעד בטלפון הנייד את נקודת המבט שלו על המרחב העירוני – תחנות אוטובוס, שלטים ומודעות, ארונות חשמל, מבנים, גדרות ועוד. כמעצב גרפי בהכשרתו, חלק ניכר מהדברים שתופסים את העין שלו הם רגעים קטנים, שוליים ולא חשובים במיוחד, של שיבושים אקראיים של אותיות ומספרים, צורות גיאומטריות וטקסטורות מפתיעות. כשהוא מתעכב מולם, הוא מעניק להם מימד פואטי, והפרסום בעמוד האינסטגרם שלו מפיח בהם חיים נוספים. ההחלטה להציג אותם בחלל המוזיאון מעניקה לרגעים האלה שכבה נוספת של משמעות המפגישה בין הגיון לקסם.

עדי גז

גם למראה נושן יש רגע של הולדת, 2024

פירוק והרכבה של בגדים קיימים (מיחדוש)

@adigez_

מה תפקידה של מעצבת אופנה בעידן שבו הכול כבר נעשה? זו השאלה שהניעה את עדי גז (נ׳ 1999): במקום לרדוף אחרי חידוש לשם חידוש, היא מערערת על מיתוס הדף הלבן ובוחרת ליצור בתוך מה שכבר קיים – לפרק ולעוות אותו, לחשוב דרכו. מתוך מחשבה על קיימות, נקודת המוצא של גז בתהליך העיצוב הייתה לקחת את פריטי הלבוש המוכרים, כמו מכנסיים וחולצה, ולערער על הצורה והמשמעות שלהם. היא עבדה עם טכניקות של מיחדוש – פירוק, והרכבה מחדש – וחיברה בין עולמות חומריים שלא ״אמורים״ להיפגש.

פרויקט גמר במחלקה לעיצוב אופנה, שנקר. צילום: עדו לביא

עוזי קצב

הכל כל כך שקט עכשיו, 2019-2025

ציור, שמן על בד

סדרת הציורים ההיפר־ריאליסטיים של עוזי קצב (נ׳ 1972) צמחה מתוך הצורך להתבונן מחדש במה שמוכר וקרוב – ולהעניק לו קשב חדש. הציורים מבוססים על צילומי משפחה ישנים, נראים כמו תמונות באלבומים שיש לכולנו בבית. הם מתארים את המסע של הוריו של קצב – אמו ממזרח אירופה ואביו מעיראק – עד לפגישתם בקיבוץ בישראל. עבודתו של קצב נטועה במתח שבין זיכרון ואובדן, אינטימיות והיעדרה. הוא מצייר מתוך געגוע, אבל גם מתוך קבלה: הדברים משתנים, הדימויים מיטשטשים, ולפעמים דווקא הציור מצליח להחזיק את מה שנמוג. קצב לא מנסה לשחזר מציאות, אלא לזקק ממנה את התחושה החדשה שהזיכרון מעורר – תחושת נוכחות חרישית של בני משפחתו.

עמית שכטר

Let's Go, 2025

וידאו

@amit_shechter

עבודת הווידיאו של עמית שכטר (נ׳ 1995) נפתחת באופן מתעתע: קטעי מוזיקה פופולריים, תנועות מצלמה תזזיתיות ופניה ישירה אל הצופה, מזכירים את הקצב הקדחתני של סרטוני הרילז והטיקטוק. אבל אז, בדקה האחרונה, מופיע גם הכאן והעכשיו של ישראל 2025, עם מטריות שמדמות כלי נשק וארגזי פלסטיק שמהווים מכשולים בשוחות. דרך העיסוק בעצמו שכטר מכניס את הצופה לתוך משבר אישי וציבורי. הוא עושה זאת דרך חיבור בין מסורת של וידאו ארט ופרפורמנס לבין עולמות המדיה והפרסום. הוא קורא לנו ״בואו נלך״, אבל לא אומר לנו לאן. את זה נצטרך להבין לבד.

פרויקט גמר בתכנית לתואר שני באמנויות, בצלאל

רחלי שרפשטיין | סטודיו Reish

קרינולינה, 2025

מדיה מעורבת: פלקסיגלס ומראה

@studio_reish

עבודת המראות התלויה מתקרת המוזיאון במרכז החלל, נוצרה במיוחד עבור התערוכה על ידי רחלי שרפשטיין (נ׳ 1972), קרויה על שם הקרינולינה, אותה חצאית תחתית נוקשה מהמאה ה־19 שנועדה למסגר ולעצב את הגוף הנשי בהתאם לאידיאלים נוקשים של יופי ומעמד. שרפשטיין שואבת השראה ממגזין האופנה ״בורדה״, ובמיוחד מאותן גזרות תפירה מוכנות מראש, המשמשות כבסיס לצורות השונות של המראות – שנפרשות הפעם לא כדי להנחות את התופרת, אלא כדי ליצור חלל רפלקסיבי, מקוטע, משתנה ומתעתע. יחד הן יוצרות מארג השתקפויות שאפשר להתבונן בו ולחוות אותו הן מבחוץ והן מבפנים. באופן זה הצופה נטמע בתוך היצירה ומופיע בה שוב ושוב כהשתקפות לא שלמה ו״לא נכונה״ – לעיתים קטועה, לעיתים מעוותת, לעיתים מוכפלת – במרחב חזותי פתוח, שבו הגוף אינו נמדד, אלא נחווה.

שבתאי פינצ׳בסקי

הגריד של ג׳פרסון, 2016

תצלומי לוויין

שבתאי פינצ׳בסקי (נ׳ 1986) אוסף תצלומי לוויין מ־Google Earth של חלקות קרקע שנחתכו על פי שיטה גיאומטרית שהוצעה בסוף המאה ה־18 בארצות הברית על ידי תומאס ג׳פרסון, לפיה רישום וחלוקה של אדמות מבוססים על הרעיון של ריבוע אחד שאורך כל אחת מצלעותיו מייל אחד. התצלומים שהתקבלו מעוררי פליאה: לעיתים הם נראים כמו ציורים אבסטרקטיים, ולעתים רק לאחר הידיעה שמדובר בצילומי לווין, העין מזהה תבניות מוכרות של דרכים ואדמות חקלאיות. העבודה שנולדה מתוך עיסוק מתמשך ביחסי שליטה, טריטוריה ודימוי, חושפת את הקשר בין מבנה למבט, בין מפה לשטח.

פיסול בשעווה

@miss.zelwer

שירה זלוור (נ׳ 1978) יוצרת בשעווה פסלים ריאליסטיים טעונים ברגש, זיכרון ואשליה. בין אם מדובר בכלב רועה גרמני שרוע במבט עייף על הרצפה ומעליו תלוי עציץ ביתי, סידור פרחים מהודר, להקת עורבים שצופה מלמעלה על המבקרים, או עבודת רקמת פרחים בסגנון גובלן, זלוור יוצרת דימויים מרובי שכבות שמטשטשים את הקו בין אשליה למציאות. זלוור לא מנסה להעתיק את המציאות, אלא להעניק לה הזרה קלה, סדק קטן – שמאפשר למשהו אחר לחדור פנימה: שבר, זיכרון, כמיהה, פליאה. החומרים שבהם היא משתמשת מאפשרים לה ליצור דימויים שמתקיימים על התפר שבין פיסול לציור, בין ממשי לפנטסטי, בין קבוע לרגעי.

תומר חנוכה

הסערה המושלמת, 2014

קח את הקו האפור, 2016

איור דיגיטלי

@tropical_toxic

זוג צעיר יושב על מיטה זוגית, מביט בסופת השלג המתחוללת בחוץ. גבר חרדי עם זקן וחליפה שחורה עומד בגבו להיפסטר צעיר מזוקן ומקועקע, עם גופיה וג'ינס קרוע. כמו בתמונת מראה, תומר חנוכה (נ׳ 1974) מציג את האינטימיות בין שני הזוגות שנאלצים להמתין: האינטימיות הרומנטית של הדירה הניו יורקית המחוממת יתר על המידה, אל מול אינטימיות כפויה הכרוכה בנסיעה ברכבת התחתית. שני האיורים הופיעו על שער מגזין הניו יורקר, והם מבטאים את המנעד שבו פועל חנוכה – בין אמנות לאיור מערכתי – שבתוכו הוא יוצר דימויים מרגשים ומפתיעים.

יובל סער, אוצר התערוכה מספר: "רותי מקבי, מנהלת המוזיאון, פנתה אלי לפני כמה שנים בבקשה לאצור פה תערוכה. מבחינתי זהו כבוד גדול.
החלל המיוחד של התערוכה הוא נקודת המוצא של הרעיון שלה.  זה האולם של התערוכות המתחלפות, לפי נקודות מבט של אגם, והחלל הזה צריך להתכתב גם עם כל מה שסביבו. הדבר הראשון שאמרתי לעצמי, אני רוצה להתייחס לחלל, צריך לנצל את הגובה ואת הקרבה לעבודות של אגם".
מה שמאפיין את התערוכות שלו, מסביר יובל, הוא המולטידיסציפלינריות. יש בהן מהכל, צילום וציור, עבודות וידיאו, טקסטיל ועוד. יש פה של אמנות של צעירים ומבוגרים, נשים וגברים. המבוגרת ביותר, אמנית הקווילטים, היא בת למעלה מתשעים. "המעצב אריאל ארמוני, זאת פעם רביעית שאנחנו משתפים פעולה. מבחינתי זאת התערוכה הכי אקלקטית שיצרתי. אני מקווה שבסוף זה עובד, עוד רגע. אנחנו שונאים שאומרים לנן עוד רגע. אין לנו סבלנות. המטרה שלי היתה לתת לאנשים זמן, להשתהות רגע. בין אם זה גוף של עבודות או עבודה אחת".

העבודות של זיוה בוקסיבא עבודות הטקסטיל. זיוה באה מתחום העבודה הסוציאלית, בלי יומרות. למדה בארצות הברית. "אנחנו קצת מתנגדים למונח שמיכת טלאים", אומר יובל. "עם הזמן זה נעשה אמנות. הוויטני בניו יורק היה המוזיאון הראשון שהתחיל להציג את זה כאמנות. זיוה לא הציגה מעולם במוזיאון קודם. זה נראה כמו ציור ברמת הדיוק שיש פה". התערוכה כוללת שש עבודות של זיוה בוקסיבא.

"בראש ובראשונה תמיד חשוב לי שהתערוכה תהיה יפה", אומר יובל.

עבודת המראה של רחל שרפשטיין, הייתה היחידה שהוקמה במיוחד לתערוכה.
"רחל הייתה מעצבת תעשייתית והיא עובדת הרבה עם מראות. ביקשתי ממנה סוג של שנדליר, מראות שיורדות מהתקרה. זוהי עבודה שמקלילה את הכל, נותנת חיות. העבודה נקראת קרינולינה,  מזכירה את הגזרות של עיתון בורדה, שנשים היו תופרות לפיו".

רותי מקבי, מנהלת המוזיאון מדברת על  מיקום של אמנות קינטית בתוך מבנה שמכיל ציבור. "חשובה מאוד, במיוחד כאן, ייחודיות המבנה שמתאימה לייחודיותה של האמנות של אגם. בחוץ ובפנים, פסל עמודי כלילה. 29 עמודים, 20 בחוץ,תשעה בפנים. שוברים פנים וחוץ. הקירות אלכסוניים ומעוגלים, מה שרומז לתרבות יוון.

קיבלנו עבודה של אגם מה MOMA בניו יורק. גם המשולש המרחף, אחד במרכז פומפידו ואחת כאן. יש לנו כאן המיטב של אגם משנות החמישים. אגם, שנולד בראשון לציון, מסביר את התחלת הנושא של התנועה בעבודותיו והמקור שלה, שנעוץ בחולות של ראשון לציון. בא ממשפחה קבליסטית. אהיה אשר אהיה. נושא ההתהוות. אין הווה. יש התהוות. התנועה היא של הצופה. ככל שהצופה פעיל יותר האמנות של אגם נגלית לפניו יותר".

צילומים: אביבה רוזן

דף הבית • מוזיאון אגם ראשון לציון