ערגה, להקת המחול קמע – חזרה פתוחה

חזרה פתוחה לקראת ״ערגה״ של להקת המחול קמע סיפקה הצצה נדירה לתהליך העבודה של תמיר גינץ, מייסד, מנהל וכוריאוגרף הלהקה עם הרקדנים.

בסטודיו עמדו שישה עשר רקדנים, כל אחד מבצע תנועה אחרת, כולם בתוך מארג מדויק של סינכרון. יומיים שלמים של עבודה נדרשו לצורך יצירה של דקת ריקוד אחת.

גינץ עצר, חזר, פירק והרכיב מחדש. ״באנו לתת לכם פתח לראש שלי. איך נוצר ריקוד, איך הוא נולד״, אמר לקהל שהתכנס לצפות בתהליך.

מחול שבוקע מהבטן

להקת המחול קמע מציינת עשרים ושלוש שנות פעילות. הופעת הבכורה שלה התקיימה במאי 2003 עם היצירה ״גן נעול״, עבודה אישית מאוד עבור גינץ. ״זה בקע לי מהבטן״, הוא משחזר.

בנו נמצא על הספקטרום האוטיסטי, והוא ביקש לספר את סיפורו דרך הגוף. היצירה זכתה להצלחה מיידית, וגינץ עוד רקד אז בעצמו. מאז צמחה קמע מקבוצת מחול עכשווית קטנה ללהקה מוכרת בארץ ובעולם, מן הבודדות שממשיכות להופיע בחו״ל גם בתקופות מורכבות.

״אנחנו מייצגים את המדינה ואת הפנים היפות שלה״, הוא אומר. ממש לאחרונה מונתה הדר אלבז למנכ״לית, מהלך שמאפשר הרחבת פעילות יצירתית וניהולית.

הכוריאוגרף כמנהיג

מה מבדיל להקת מחול אחת מאחרת? בעיני גינץ התשובה ברורה: המנהיג הוא הכוריאוגרף, והשפה היא שפתו. ״השפה של קמע היא השפה שלי, שאני מפתח עם הרקדנים. אני לא מחפש תנועה שלא היתה לפני כן אלא מה שפורץ לי מהבטן, מתוך הפאתוס הנפשי״. לדבריו, מחול הוא מדיום אבסטרקטי במהותו. הוא מציע מחזה ויזואלי בעל נרטיב פתוח, שכל צופה בונה לעצמו. התקשורת עם הקהל נובעת ממקום של שותפות רגשית.

ערגה

״ערגה״ ממשיכה קו אישי זה. גם כאן נקודת המוצא אינטימית. שגיא בללי, הסולן הוותיק של הלהקה זה עשור, פותח את היצירה בסולו. גינץ מתאר את תהליך היצירה כלא ליניארי. יש ימים של חיפוש עקר, הוראות כמו ״לכו ימינה, שמאלה״ בלי שתיוולד תנועה אחת משמעותית. ויש ימים שבהם כל הפתרונות מגיעים ברגע. בתוך כך, הרקדנים מקבלים מרחב ביטוי רחב.

״אני שולח אותם לעבוד על קטע עם אופי מסוים והם חוזרים עם חומרים. לפעמים טעות, נפילה מקרית, הופכת לחלק מהיצירה״.
ערגה, שם היצירה נבחר לאחר שנבט בו הרעיון. החיזיון הראשון נולד אצלו לפני כשנה וחצי, במהלך שהות בגרמניה בסתיו. מאז, המציאות המקומית הטעונה חלחלה פנימה. ״בעולם שלנו קשה מאוד לחיות פה. חטופים, הרוגים, ליווינו אותם. החוסן שלנו בא מהבית. כולנו עורגים לחיבור ולאינטימיות״.

גינץ מספר על טלטלות אישיות ועל בחירה להתמודד עמן בסטודיו, יחד עם הרקדנים, שכל אחד מביע את דעותיו ורגשותיו. הוא מדבר על העיסוק שלהם בזוגיות, בבלעדיות, בפוליאמוריה, בבגידות.

״יש נפש שמרנית שרוצה אהבה הדדית ששומרת עליך בפני העולם״. מכאן התגלגל התהליך לנפשם של הרקדנים. שיחות על אהבה, על מיניות, על פחד מפרידה. הנרטיב המרכזי הוא נפש פרוקה לרסיסים, אך לא פסימית. יש מאבק, יש המשכיות.

חיה סלבדור רוקדת סולו שמוגדר כ״הנפש״. על הבמה נראות גם "דלתות מסתובבות", דימוי לכניסות וליציאות ממערכות יחסים. במקביל מתרחשים אירועים רבים בו זמנית. הצופה מוזמן לבחור היכן למקד את מבטו. מאחורי התנועות השונות על הבמה, עומדות עשרות שעות של תכנון מוקפד.

העבודה המוזיקלית הופקדה בידי גיל נמט, יוצר באר שבעי שמלחין כאן לראשונה עבור גינץ ומנגן על כל הכלים בהקלטות. גינץ ביקש לנוע בין עולמות: שנסונים צרפתיים, פופ ישראלי עכשווי דוגמת הראל סקעת, והרקוויאם של וולפגנג אמדאוס מוצרט. התוצאה שואפת לאיזון בין קלאסי ללירי אינטימי.

על התלבושות חתום אביעד הרמן, לשעבר רקד דואטים עם גינץ ביצירה "גן נעול". הקו אופנתי, לעיתים סקסי, עם השראה יפנית. גינץ מדגיש כי עם המעצבים הוא עובד עוד לפני הכניסה לסטודיו, כחלק מתפיסה כוללת של דימוי וחלל.

עבודה על דימויים

שגיא בללי מתאר את גינץ ככוריאוגרף נדיב. ״הוא מאכיל אותנו בדימויים על כל תנועה. זה עוזר להתחבר״. רקדנית קוריאנית, ג'י-מין טן, ארבע שנים בארץ, בחרה לשוב גם השנה. ״יש לי עוד מה לחוות וללמוד פה״. מרטינה טראוי מאיטליה התקבלה באודישן שקיימו גינץ ושגיא זמן קצר והגיעה לארץ לאחר שבעה באוקטובר, תחת אזעקות. הבחירה להמשיך ולגייס רקדנים מחו״ל נתפסת בלהקה כהצהרה.

וירטואוזיות ואקספרסיביות הן שתי המילים שגינץ מבקש להצמיד לקמע. הפיזיות גבוהה, אך אינה מנותקת מרגש. כל רקדן מביא גישה משלו לאופן הביטוי. התוצאה היא גוף להקתי שמורכב מאינדיבידואלים.

״ערגה״, כך נדמה מן החזרה הפתוחה, אינה רק יצירה על כמיהה זוגית אלא על צורך אנושי בסיסי בקשר ובמשמעות. בתוך מציאות סדוקה, הסטודיו הופך למקום טהור וראשוני שבו ניתן לפרק ולהרכיב נפש באמצעות תנועה.

צילום: אביבה רוזן