פנורמה – הספירה של אטלס במוזיאון בת ים

בין דימויים לזיכרון: על התערוכה “פנורמה – הספֵירה של האטלס” במוזיאון בת ים

התערוכה “פנורמה – הספֵירה של האטלס” במוזיאון בת ים לאמנות מציעה חוויה שונה מהרגיל. זו אינה תערוכה שמובילה את הצופה במסלול ברור או מספרת סיפור אחד פשוט. במקום זאת, היא בנויה כרשת של דימויים, רעיונות וקשרים, שבה הצופה מוזמן לנוע באופן חופשי ולבנות לעצמו את ההבנה.

כבר בכניסה לחלל מורגש עומס מסוים. יש צילומים, הדפסים, עבודות וידאו, אובייקטים וחומרים היסטוריים. בתחילה זה עשוי להיראות מבלבל, אך ככל שנשארים יותר זמן, מתחילים לזהות קשרים: דימויים שחוזרים, רעיונות שמתפתחים, וחיבורים שנוצרים בין יצירות מתקופות שונות.

אבי וארבורג והאטלס “מנמוזינה”

בלב התערוכה עומד הפרויקט של אבי וארבורג (1866–1929), היסטוריון אמנות וחוקר תרבות גרמני יהודי. וארבורג התמחה בעיקר בחקר הרנסנס האיטלקי, אך פיתח גישה רחבה יותר להבנת תרבות חזותית.

הוא ביקש להבין כיצד דימויים נעים לאורך ההיסטוריה, וכיצד הם ממשיכים לשאת משמעות גם כאשר הם מופיעים בהקשרים חדשים.

הפרויקט המרכזי שלו, “אטלס מנמוזינה”, נבנה בשנותיו האחרונות. הוא כלל לוחות שעליהם הוצמדו דימויים ממקורות שונים: יצירות אמנות קלאסיות, תצלומים, איורים מדעיים, דימויים פופולריים ועוד.

וארבורג לא סידר אותם לפי סדר כרונולוגי, אלא לפי קשרים חזותיים ורעיוניים.
המטרה הייתה להראות שדימויים אינם שייכים רק לזמן שבו נוצרו, אלא ממשיכים “לחיות” ולהופיע שוב בצורות שונות. הלוחות עצמם לא היו יצירה סגורה, אלא תהליך מתמשך: וארבורג הזיז דימויים, החליף אותם, ובדק כל הזמן חיבורים חדשים.

בתערוכה בבת ים מוצגים לוחות מתוך האטלס, או שחזורים שלהם. הם אינם מוצגים רק כפריט היסטורי, אלא כמרכיב פעיל בתוך התערוכה.

האוצרות של אורית בולגרו

התערוכה נאצרה על ידי אורית בולגרו, והאוצרות בה ממלאת תפקיד מרכזי. לא מדובר רק בבחירה של עבודות, אלא במהלך רעיוני שמבקש לתרגם שיטה מחקרית מורכבת לחלל תערוכה.

בולגרו יוצרת מפגש בין הלוחות של וארבורג לבין עבודות של אמנים ישראלים עכשוויים. החיבור הזה אינו מוצג כהפרדה בין עבר להווה, אלא כדיאלוג מתמשך. הלוחות ההיסטוריים והעבודות החדשות פועלים יחד, ולעיתים מאירים זה את זה.

עבודות של אמנים עכשוויים

סביב הלוחות מוצגות עבודות של אמנים ישראלים, שחלקן נוצרו במיוחד לתערוכה מתוך התייחסות ישירה לרעיונות של האטלס.

אורי זמיר מציג את העבודה “משא ג” (2026), הצבה פיסולית המשלבת עץ וקרמיקה. העבודה עוסקת בתנועה ובנשיאה, ומעלה תחושה של אובייקטים הנמצאים במעבר. זה מתחבר לרעיון של דימויים שנודדים לאורך זמן.

כרם נאטור מציג את העבודות “אצבעות” (2020) ו”מרס” (2019). ב”אצבעות” מדובר בהדפס רשת המבוסס על רישום דיגיטלי, שמחבר בין גוף לסימן. “מרס” מציג קומפוזיציה מעגלית המזכירה דימויים אסטרולוגיים, ומקשרת בין גוף, חלל ומערכת סמלים רחבה יותר.

אלהם רוקני מציגה את “קומאלאק” (2024), עבודה בצבע שמן ועלי זהב וכסף על נייר, המבוססת על מסורות ניחוש עתיקות. העבודה משלבת בין מיתולוגיה לבין פרשנות עכשווית.

דגנית ברסט מציגה עבודות המבוססות על דימויים היסטוריים שעוברים תהליכים של מחיקה, טשטוש ושכפול. כך נוצר דימוי שאינו יציב, המדגיש את המורכבות של זיכרון חזותי.

אסף עברון מציג עבודות המדגישות את החומריות של הדימוי. באמצעות שימוש בדימויים גיאולוגיים וארכיאולוגיים, הוא מפנה את תשומת הלב למשטח, לטקסטורה ולאופן הייצור של התמונה.

הינדה וייס מציגה עבודת וידאו מבוססת קולאז’, העוסקת במבט ובשאלות של ייצוג: מי נראה, מי מצלם ומה נשאר מחוץ לפריים.

בנוסף מוצגות עבודות של אמנים כמו הילה לביב ונטלי איילון, המרחיבות את העיסוק בדימויים, זיכרון ומשמעות.

חוויית הצפייה

הצופה בתערוכה אינו מקבל מסלול ברור. ניתן להתחיל מכל נקודה, לעצור ליד עבודה מסוימת, ולעבור לאחרת תוך ניסיון להבין את הקשרים ביניהן.

בהתחלה התחושה עשויה להיות של עומס, אך עם הזמן מתחילים להיווצר דפוסים. דימויים חוזרים, רעיונות מתפתחים, ונוצרים חיבורים בין עבודות שונות. החוויה דורשת זמן וסבלנות, אך מאפשרת קריאה עמוקה יותר של הדימויים.

רעיונות מרכזיים

שלושה רעיונות בולטים חוזרים לאורך התערוכה:
פנורמה – ניסיון לראות תמונה רחבה של תרבות ודימויים, ולא להתמקד ביצירה אחת בלבד.
כוח הדימוי – הדימויים אינם רק מייצגים, אלא גם משפיעים ונושאים משמעות רגשית ותרבותית.
נדידת דימויים – דימויים נעים בין תרבויות ותקופות, ומשנים משמעות בהתאם להקשר.

התערוכה המקבילה: “ארץ ים”

במקביל ל“פנורמה” מוצגת במוזיאון גם התערוכה “ארץ ים”, שנאצרה על ידי עדי דהן.

“ארץ ים” מתוארת כמרחב דמיוני הנמצא בין ים ליבשה, בין מציאות לדמיון. היא מזמינה את המבקרים להיכנס לעולם פתוח לפרשנות, שבו הדימויים אינם מוסברים אלא נחווים.
בתערוכה זו הדגש הוא על חוויה, סיפור ודמיון. היא פונה גם לילדים ולמשפחות, ומשלבת אלמנטים אינטראקטיביים וסדנאות.

אחת העבודות בתערוכה מציגה דימוי צבעוני המשלב בין גוף לנוף, עם שכבות של צבעים וצורות אורגניות. בתוך הדימוי מופיע גם מסך טלפון, שמכניס ממד עכשווי ומדגיש את הקשר בין דמיון לבין תרבות חזותית דיגיטלית.

הקשר בין שתי התערוכות

הצבת שתי התערוכות זו לצד זו יוצרת ניגוד מעניין.
“פנורמה – הספֵירה של האטלס” עוסקת בדימויים דרך מחקר, השוואה וחשיבה תיאורטית.
“ארץ ים” עוסקת בדימויים דרך חוויה, דמיון ויצירה אישית.
עם זאת, שתיהן עוסקות באותה שאלה בסיסית: כיצד דימויים יוצרים משמעות. האחת בוחנת זאת דרך ניתוח וקשרים היסטוריים, והשנייה דרך התנסות חופשית.
סיכום
“פנורמה – הספֵירה של האטלס” היא תערוכה שמציעה דרך אחרת להתבונן באמנות. היא אינה מתמקדת ביצירה אחת או באמן אחד, אלא במערכת של קשרים בין דימויים.

הנוכחות של לוחות האטלס של וארבורג מעניקה לה עומק היסטורי, והעבודות העכשוויות מראות כיצד ניתן להמשיך את הרעיונות הללו גם היום. חלק מהעבודות נוצרו במיוחד לתערוכה, והן משתתפות באופן פעיל בדיאלוג הזה.
לצדה, “ארץ ים” מציעה חוויה משלימה, המבוססת על דמיון והתנסות.

יחד, שתי התערוכות מציגות שתי דרכים שונות אך משלימות לחשוב על דימויים: דרך ניתוח ודרך חוויה. הן מציעות לעצור לרגע בתוך שטף הדימויים היומיומי, ולהתבונן בהם מחדש.

צילום: אביבה רוזן