בית טפר בדרום תל אביב, מבנה תעשייתי עם קירות בטון חשופים והד קל שמתעכב בכל צעד, הפך למגרש משחקים עבור תיאטרון החנות. בפסטיבל סראונד, הצופה איננו שותק מן הצד השני של הקיר הרביעי, הוא נע, מתבונן מקרוב, כמעט שותף לפעולה. זהו תיאטרון שמתרחש בין הקירות, בין הצללים, בין הפיזי לדמיון.
המופע הראשון, “I Am Not a Robot”, הוא מסע קצר־נשימה בשלוש תחנות, כל אחת מהן מזמנת לנו חקירה שונה של הקשר בין אדם למכונה. האדם קטן מול המכשיר, אך הוא גם יוצרו. תנועות כמעט רובוטיות מציגות דיוק קר, שמיד נשבר לרגש אנושי חשוף.
שלושת הקטעים מבקשים לחקור חלום. חלום הקדמה, חלום השליטה, וחלום ההתקרבות, אך כל חלום נשבר ומתחדש, ומותיר הד רך של כמיהה למשהו אחר, לחלום אחר, על קרבה אנושית, קרבה לטבע, הגשמת חלומות. הקול חוזר על עצמו: אני לא רובוט, אני אדם עם רגשות וצרכים, אך ככל שהמופע מתקדם, הגבולות מיטשטשים, והשאלה על מהות האנושיות נשארת פתוחה.

המופע הראשון, 'הלילה שוב חלמתי על קפיצה' עוסק באדם שהיה לו חלום. לנצח באולימפיאדה. חברתו הכינה לו את כל האביזרים הנחוצים שיעזרו לו להתחרות ולנצח, אבל לבסוף גילתה, שחלומות משתנים. הוא זנח את חלום האולימפיאדה, וגידל חלום אחר: בוגנוויליות. היא קיבלה זאת, למרות כל הוצאותיה על הדמיית האולימפיאדה עבורו, הצליחה לעשות את המעבר ולחיות עמו את חלומו הנוכחי.
על יכולת ההסתגלות האנושית, על שאיפות והגשמה עצמית ועל חברות טובה, וגם כאן, אדם אינו רובוט. יש לאדם יכולת להשתנות, לבוא לקראת אחר ולהסתגל. פרפורמרים ויוצרים: יואל רון וקרן כץ | תלבושות: סופיה טרוטוש | מוזיקה: חבר פרלמוטר | אביזרים תפאורה ואיור: אבינועם שטרנהיים וקרן כץ | צילום אביזרים: לילך רז

המופע השני, 'רחוק מגן עדן' יצירתו של גיא שׁרף בשיתוף אורי לווינסון, מעביר את הצופה ליער נכחד או לזיכרון של יער שמעולם לא היה. האמן עומד יחיד בחלל כמעט ריק, מוקף סאונד עוטף שמדמה נשימה של אדמה, רחש עלים ופעימות לב עתיקות. זהו טקס פיוטי־שמאני, מסע אל מקורות הקיום, אל האדם הראשון שהחזיק חץ וקשת, אל רגע שבו היה חלק מהטבע ולא אדונו. המוזיקה האמביינטית והצלילים האורגניים יוצרים חוויה מדיטטיבית ומעט מאיימת, עצב שקט לצד יופי של געגוע. ראיתי בזה את הדילמה שבין הרובוט, הרחפן, ויוצרו, האדם. לאדם יש צורך ברובוט, אך הוא גם חולם על דברים אחרים. נוצר ניכור בין הגולם ליוצרו, והאדם מנסה לצמצם אותו. הוא מנסה ל'ביית' את הרובוט מחדש.
.
המופע השלישי, 'אנה נים', עוסק במכונית פרחונית ממנה יוצאת דמות פרחונית וחולמת חלומות. הקשר בין האדם למכונה, בין החלומות ליכולת ההגשמה, חוזר גם כאן. יצירה וקונספט: אנה זקרבסקי | מופיע ושותף ליצירה: אנדי ארלנגר| עיצוב וייצור תפאורה, אובייקטים ותלבושות : מאיה דותן ,יובל הראל, אנה זקרבסקי| ליווי מוזיקלי : זיו גרינברג |

בחלל הקטן של תיאטרון החנות, במסגרת פסטיבל סראונד, נפרש מערבון חסר זמן ומקום, כזה שאפשר למצוא בו באותה נשימה גם אבק דרכים וגם הד של בראשית. זהו סיפור קין והבל מודרני, אך גם סיפור הוויתו של האדם לאורך ההיסטוריה. קנאה, הרג, טירוף, שיוצרים את הרע בעולמנו.

Horsing Around של מעין לבינגר הוא מופע־מיתוס, מערבון־נשמות שנפרם ונשזר מחדש אל מול עיני הצופה. זהו משל קיומי על שני אחים, שני טיפוסים מנוגדים, שתי דרכים לחיות.
האחד: מוסרי, קפדן, נאמן לכללים נוקשים. השני נהנתן, חופשי, מאמין במוזיקה, בהנאה, ברוח.
שני עולמות מתנגשים בתוך גופו של מערבון: על הבמה הם נראים כשני קאובוים זהים, אבל מבפנים, תהום מפרידה ביניהם. כשהם אינם מצליחים למצוא שפה משותפת, כשהפערים מתארכים והאהבה נמהלת בקנאה, האח הקפדן הורג את אחיו האוהב.
המיתוס של קין והבל נולד כאן מחדש, במערב פרוע דמיוני, שבו הגיטרה מחליפה את המזבח, והכדור הראשון הוא גם הקונפליקט הכי עתיק בעולם.

אך מעבר לסיפור, לבינגר משתמשת באלמנטים של תיאטרון חזותי, מוסיקה חיה וכלי נגינה מומצאים כדי ליצור עולם פנטסטי של צליל, תנועה וחומר. הסאונד מעובד כמעט כמו דמות נוספת, נושם, נאנח ומגיב לקצב ההתרחשות. התאורה של יבגני לשצ’נקו בונה את הדרמה כשפת קולנוע אילמת, והעיצוב של סופיה טרוטוש משלב פיוטיות עם חן גולמי של חומרי טבע.
המופע כולו נדמה כסיפור על טבע האדם, על היכולת שלנו לאהוב ולשנוא באותה נשימה, להרוג בשם האמת או בשם התשוקה. בתוך האינטימיות של תיאטרון החנות, התחושה היא שאנחנו עצמנו יושבים בתוך הלב הפועם של הקונפליקט האנושי, שבו כל אדם הוא גם הקורבן וגם הרוצח.
לבינגר מצליחה להפוך את הז'אנר הקומי־מערבוני למעבדה של נפש. אין כאן עלילה ליניארית אלא רצף של דימויים, פעולות, ומחוות פיזיות שמרמזות על מה שאי אפשר לומר במילים. רגעים קטנים של הומור מתערבבים באבל וביופי, כמו פס קול שמתחיל בשיר קאובוי ומסתיים במזמור קדום.
בסופו של דבר, Horsing Around הוא הרבה מעבר למופע על שני אחים. זהו מראה של עולמנו, עולם מלא עימותים, יריבויות, שנאות, ובתוך כל אלה גם תלות הדדית וגעגוע עמוק לפיוס. לבינגר וחבריה ליצירה מצליחים להפוך את האגדה על קין והבל למשל אוניברסלי על בני אדם ואומות, על הגבול הדק שבין מוסר לאנושיות, ועל הצורך למצוא את "האח" שבתוכנו, גם אחרי שהאבק שוקע.
פסטיבל סראונד, תיאטרון החנות
מאת מעין לבינגר | ליווי אמנותי: שרון סילבר | משחק: מעין לבינגר וצבי פטרקובסקי
עיצוב סאונד: צבי פטרקובסקי ומעין לבינגר | מוזיקה ונגינה: דינה לוריא, מעין לבינגר, צבי פטרקובסקי
עיצוב תפאורה: סופיה טרוטוש, מעין לבינגר, עידן מוזט | עיצוב תלבושות: סופיה טרוטוש | עיצוב תאורה: יבגני לשצ’נקו
בשורה התחתונה
פסטיבל סראונד אינו רק הצגות – הוא חוויה חושית ומחשבתית שמפרקת את התיאטרון למרכיביו הבסיסיים: גוף, קול, חומר, תנועה. רגעי האובדן והבלבול, שבהם הצופה תוהה “מה אני רואה?”, הם אלה שיוצרים את המשמעות.
בעידן של בינה מלאכותית, סאונד סינתטי ומסכים אינסופיים – התיאטרון עדיין יכול להיות חי, רוטט ואנושי מאוד.
אני לא רובוט. ואולי, רק אולי – כן קצת.
צילומי סטילס: אביבה רוזן
וידיאו: בנצי פומרצקי
הפסטיבל יימשך גם מחר, עם מופעים והצגות שונות שכדאי לבדוק.
עמוד המופע באתר תיאטרון החנות
כל הזכויות שמורות ל"בילוי נעים". האתר נבנה ע"י טוביה גנוט©