פתיחת פסטיבל הסרטים בחיפה והסרט יתום

בכל שנה, אני מצפה לפסטיבל הקולנוע בחיפה. זהו פסטיבל שמביא עימו בשורות, חדשנות קולנועית, מגוון של סרטים חדשים וותיקים ומעשיר את סצנת הקולנוע הישראלית. הוא גם מציב אותנו 'על המפה' העולמית. לצערנו, אמש הטקס עצמו היה מאכזב, לפחות ברמת הארגון.

לפני שנתיים, הפסטיבל שנחגג בסוכות לא הגיע לסופו, אלא נקטע באכזריות. אנו מקווים שהשנה יחזרו חטופינו במהלכו.

במהלך הנאומים וההקרנה של הסרט, האולם דמה לטיילת, אנשים נכנסו ויצאו ללא הפסקה, מה שהקשה לחוש את החוויה המכבדת שמצופה מטקס פתיחה. האי סדר והדינמיקה הבלתי יציבה הפכו את הערב לפחות חגיגי ומכובד ממה שציפו המבקרים. לשמחתנו, לא נכחו באולם נציגי משרד התרבות והספורט, שהביאו בשנה שעברה לקריאות בוז. הדבר ברור על רקע התייחסותו של שר התרבות והספורט, מיקי זוהר, אל התרבות הישראלית, שהוא מצפה ממנה להיות קול מגויס.

עם זאת, היו גם רגעים שמחממים את הלב: פרסי מפעל החיים שניתנו למוני מושונוב ולשלמה בר-אבא. השניים, קומיקאים מוכשרים, הצליחו להצחיק את הקהל ולגעת בלבבותינו. רגע של אור, הומור ואנושיות בתוך ערב שמתחיל באי־סדר.

טקס הפתיחה, שלמרות האי־סדר שלו, העניק מימד חגיגי ותרבותי ייחודי, בעיקר בזכות פרסי מפעל החיים והופעות קומיות ומוסיקליות. יחד, הסרט והערב משקפים את המתח בין אומנות לממסד, בין טכניקה ללב, ומציגים עולם קולנועי שמנסה לאזן מורשת, יופי ותרבות מול מציאות מורכבת וקהל שמחפש חוויה אותנטית.

ההופעות המוזיקליות של בן ארצי ודני בסן, כולל מחווה לזכרו של אלון אבוטבול, הוסיפו ממד רגשי ומוסיקלי שמאזן את הקודרות והכבדות של הסרט, שהיה, ללא ספק, בחירה לא מתאימה כסרט פתיחה לפסטיבל.

הסרט 'יתום'

סרטו החדש של לאסלו נמש, 'יתום', מציג מסע אפל ומורכב בלב הונגריה של 1957, עשור לאחר השואה, בתקופה בה השלטון הקומוניסטי הצליח להתבסס ולעצב חיים עלובים תחת קלגסי וטרור פיזי ופסיכולוגי שמפעיל משטר טוטליטרי. במרכז העלילה עומד אנדור, ילד יהודי שנולד כתוצאה מניצול אימו על ידי קצב הונגרי לא־יהודי. הקצב, דמות ברוטלית אך כריזמטית, מסתיר את עברו ואת מעשיו, בעוד אנדור מוצא נחמה בדמות אב אידיאלית בדמיונו, דמותו של היהודי שנשלח למחנות המוות. אליה הוא פונה בשיחות דמיוניות כדי להתמודד עם פחדיו, חוסר הוודאות והטראומה של משפחתו.

כאשר אנדור מגלה שהקצב שדמותו הפיזית והמורכבת, הוא למעשה אביו הביולוגי, הדמות חווה משבר זהות חמור. הסרט חוקר מעמקי פסיכולוגיית הילד, מאבקי אובדן ואשמה, והקונפליקט בין דמיון למציאות, בין מוסר למעשים שנראים בלתי נתפסים. נמש בונה דמות ראשית מורכבת, אך התסריט מתקשה להעביר לצופה את עומק הסבל והמאבק הפנימי באופן שמחבר רגשית.

היבט ויזואלי וקולנועי

הצילום של מתיאש ארדיי בולט בגוונים קודרים: חום־אפר, שמיים עכורים, הצללות עמוקות. העיצוב האמנותי והאור המדויק יוצרים אווירה קודרת, כמעט פוסט־אפוקליפטית, הממחישה את עולמו האפל של אנדור. התלבושות, המוזיקה והאפקטים החזותיים מחזקים את התחושה הקולנועית אך גם מנכרים את הצופה מבחינה רגשית, שכן כמעט ואין רגעי אור או חן שמאפשרים נשימה דרמטית או הזדהות עמוקה עם הדמויות.

הצילום הקודר מתאים לתקופה האפלה שהוא מתאר, תקופת הכיבוש והדיקטטורה האכזרית, ועשור כמעט לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה, אך לצד התוכן הריגשי והחברתי שמועבר בו, מצליח לדכא את הצופה עד עפר.

המוזיקה של איווגני וסשה גלפרין מלווה את הסרט בתוֹנה מונוטונית ופסיכולוגית, המשדרת דיכאון ותחושת חוסר מוצא. יחד עם זאת, בעיבוד הקולנועי, היא מרחיקה את הצופה מאנדור במקום לקרבו אליו, תחושה שמקשה על הזדהות אמיתית עם סיפורו.

הקשר יהודי והיסטורי

“יתום” אינו סרט שמתרכז רק בקונפליקט משפחתי; הוא נוגע גם בזהות יהודית תחת איום חיצוני ושלטון טוטליטרי. הסרט מציג את הקושי לשמור על חיי תרבות, זיכרון ושפה יהודית בעידן של פחד וחוסר אמון. הדמות המרכזית חווה חוסר קשר אמיתי עם הקהילה היהודית, אך מוצאת נחמה וחוסן בזהותה, גם אם זה נעשה בעיקר דרך דמיון ותקוות בדויות.

“יתום” הוא סרט קולנועי מרהיב מבחינה ויזואלית, מעמיק מבחינת ניתוח פסיכולוגי והיסטורי, אך מנוכר מבחינה רגשית. למרות עיסוקו של הבמאי, לאסלו נמש, ביהדותו, ובעיקר ביהדות במלחמת העולם השנייה ולאחריה, יש פה משהו מפוספס ברמה הרגשית. הילד, שמשחק את הילד היהודי אנדור, משחק מצוין, אך הוא לא מובן לצופה ברמה  הרגשית. יש פה איזה שהיא תקלה. הצופה יכול לרחם על הילד, אך לא להרגיש אותו. דמותו מרוחקת מדי, ההיגיון הפנימי שלה לא מדבר אל הצופה, לכן הצופה מקבל חוויה אינטלקטואלית, אך מתקשה להזדהות עם הדמויות, וזה לא מספיק להחזיק אותו באולם לכל משך הסרט הארוך והאיטי הזה. להערכתי (ישבתי במקום אסטרטגי בו רוב היוצאים מהסרט עברו לידי) לפחות שליש מהצופים יצאו בעת הקרנת הסרט..

בשורה התחתונה:

“יתום” הוא סרט קולנועי מרהיב מבחינה ויזואלית, מעמיק מבחינת ניתוח פסיכולוגי והיסטורי, אך מנוכר מבחינה רגשית. הצופה מקבל חוויה אינטלקטואלית, אך מתקשה להזדהות עם הדמויות.

במאי: לאסלו נמש | תסריט: לאסלו נמש וקלרה רוייר | צילום: מתיאש ארדיי | עריכה: פטר פוליצר | מוזיקה: איווגני גלפרין וסשה גלפרין | עיצוב אמנותי: מרטון אג | תלבושות: אנדראה פְּלֶש | עיצוב סאונד: טמאש זאני
חברות הפקה: Pioneer Productions (הונגריה), Good Chaos (בריטניה), Mid March Media (צרפת), AR Content (גרמניה), Twenty Twenty Vision, Lumen Films
שחקנים מרכזיים: בויטוריאן בראבאש (אנדור), גרגורי גאדבואה (הקצב / האב), אנדראה ואשקוביץ’ (קלרה), אליז סאבו, מרצ’ין צ’רניק, שאנדור סומה, ג’יורג’י בויטיק
אורך: 132 דקות | שפה: הונגרית (כתוביות לעברית/אנגלית) | שנת יציאה: 2025