קווים לדמותו של התיאטרון הישראלי

בחרתי בכותרת שאפתנית זאת במסע החקר לבחינת מצבו של התיאטרון שלנו, שינויים, זרמים, כיוונים עכשוויים ועתידיים. סדרת הכתבות הזאת תשען ברובה על ראיונות. בחרתי להתחיל עם יותם גוטל, המחזאי הראשי ודרמטורג הבימה החדש. מדי שבוע אביא כתבה נוספת שתשרטט עוד קווים לדמותו של התיאטרון שלנו.

בין רפרטואר למציאות

יותם גוטל על חילופי הדורות בתיאטרון הישראלי, על הקשר בין קלאסיקה למציאות פוליטית, ועל השאלה שכל יוצר חייב לשאול את עצמו: למה דווקא עכשיו.

בשקט יחסי, כמעט מתחת לרדאר הציבורי הרחב, התיאטרון הישראלי עובר בשנים האחרונות תהליך עמוק של שינוי. לא מדובר רק במחזות חדשים שעולים לבמה או בשחקנים צעירים שמצטרפים ללהקות הקבועות.

זהו שינוי רחב יותר, שמתחיל בהנהלות האמנותיות של התיאטראות הגדולים וממשיך עד האופן שבו יוצרים צעירים מבינים את תפקידו של התיאטרון בתוך מציאות חברתית ופוליטית סוערת.

דור של מנהלים ובמאים שהוביל במשך עשרות שנים את המוסדות המרכזיים מפנה בהדרגה את מקומו. במקומו נכנסים יוצרים שמגיעים עם שפה אחרת, עם השפעות תרבותיות שונות ועם תפיסה חדשה של היחסים בין הבמה לבין המציאות שמחוץ לאולם.

יותם גוטל נמצא בדיוק במרחב הזה שבין הדורות. כמחזאי ראשי ודרמטורג בתיאטרון הבימה, אך גם כיוצר שפועל בין מוסדות רפרטואריים לבין זירות עצמאיות, הוא עד מקרוב לשינויים שמעצבים מחדש את השדה התיאטרוני בישראל.

השיחה איתו נעה בין שאלות של אסתטיקה ושל פוליטיקה, בין קלאסיקות תיאטרוניות לבין יצירה עכשווית, ובין החופש האמנותי של היוצר לבין מגבלותיו של מוסד גדול שצריך גם למלא את האולם.

חילופי דורות

בעשור האחרון עזבו כמה מן הדמויות המרכזיות שעיצבו את התיאטרון הישראלי במשך שנים רבות את תפקידיהן כמנהלים אומנותיים. מדובר ביוצרים שהובילו מוסדות מרכזיים והיו מזוהים איתם לאורך זמן. החלפתם אינה רק שינוי פרסונלי אלא רגע של מעבר עבור השדה כולו.

"הדור הקודם של המנהלים האומנותיים, במאים ידועים כמו  עומרי ניצן ומיקי גורביץ, עיצב במשך שנים רבות את השדה התיאטרוני שלנו. בעשור האחרון חלק מהם באמת הוחלף, מה שנראה לי כמו תהליך טבעי. בכל תחום, כאשר יש תחלופה של הנהגה, מתרחשים שינויים.

בעיניי זה בכלל לא עניין של גיל, אלא בעיקר של תפיסת עולם ושל גישה. סביר והגיוני שמנהל אמנותי חדש מגיע עם נקודת מבט שונה מזו של קודמו. כמו בכל תחום יצירתי, הוא מביא איתו את המטען שלו, את האיזונים שהוא מאמין בהם ואת הדרך שבה הוא רוצה להתייחס לנושאים שמעסיקים את החברה. השינוי ברפרטואר נובע מהתמורות בעמדות הניהול באופן כמעט הכרחי."

המשמעות של חילופי הדורות הללו ניכרת כמעט מיד גם על הבמה עצמה.

"אחד הדברים שמורגשים מאוד היום הוא שיתופי פעולה עם יוצרים צעירים. למשל במחזה שכתבתי, פעולות פשוטות, עבדתי עם יוצרים צעירים נוספים, כמו הבמאי (אריאל נ. וולף) ומעצבת החלל (נועה אתגר), וכך ייעדנו את העבודה במידה רבה גם לקהל בן גילנו.

כשנכנסים לתיאטרון יוצרים צעירים, הם מביאים איתם את ההקשרים התרבותיים שלהם, את השפה שלהם ואת האופן שבו הם מביטים על העולם. זה משפיע על הבחירות האסתטיות ועל הנושאים שעולים על הבמה".

גם כאשר מדובר בטקסטים ותיקים מאוד, נקודת המבט של היוצרים יכולה לשנות לחלוטין את החוויה הבימתית.

"בהחלט. אבל מעבר לשאלת הפרשנות: האם הפואטיקה של הצגה מסויימת היא צעירה או לא, שזו שאלה שאני לא מרגיש שאני יכול, או רוצה, לדון בה – מעבר לזה יש לשאלה הזו גם ממד חברתי.

כאשר עשרות יוצרים צעירים נכנסים למערכת תיאטרונית, הם מביאים איתם עולם שלם של חוויות והקשרים. וברמה הגשמית, הם גם מביאים את החברים שלהם. זה יוצר שיח חדש בתוך התיאטרון. בעיני זה דבר בריא מאוד. אם לסכם את זה, השינויים בעמדות הניהוליות מובילים בהדרגה גם לשינוי בדמותו של התיאטרון הרפרטוארי."

מערכת שמחפשת איזון

שינויי הנהגה במוסדות ותיקים אינם מתרחשים ביום אחד. לעיתים נדרשות כמה שנים עד שהמערכת מוצאת מחדש את נקודת האיזון שלה.

"אחרי שהדור הקודם עזב לקח כמה שנים עד שהמערכת התייצבה סביב מרכז מסוים. זה טבעי. כאשר מתחלפים אנשים שמנהלים מוסדות במשך זמן רב, המערכת צריכה למצוא מחדש את האיזון שלה. היום יש תחושה של שדה אשר נמצא בתנועה.

אני מתרגש מכך שיצא לי ללוות בהבימה, ממש במקביל, את רוני ברודצקי ואת חנן שניר. נדמה לי שהמפגשים הללו מבשרים טובות."

המציאות נכנסת לבמה

שאלת היחסים בין התיאטרון לבין המציאות שסביבו איננה חדשה, אך נדמה שבשנים האחרונות היא נעשתה חריפה יותר. בישראל, שבה השדה הפוליטי והחברתי טעון במיוחד, כמעט כל יצירה בימתית מתמודדת במידה מסוימת עם המציאות שמחוץ לאולם.

"זו שאלה שמעסיקה אותי מאוד. הזמינו אותי לא פעם לדבר על הדרך שבה חומרי מציאות עוברים עיבוד לבמה. יש יצירות שנוגעות במציאות באופן ישיר מאוד, ויש כאלה שעושות זאת בצורה עקיפה יותר. גם מחזות קלאסיים אפשר כמובן לעבד כך שידברו על ההווה.

למשל, ההצגה 'הוא הלך בשדות', כאשר עושים לה עיבוד מודרני כמו זה שמתן דרעי בדש עתידה לביים בהבימה, עוסקת לגמרי במציאות הנוכחית שלנו. כלומר גם חומר קלאסי יכול להפוך למראה של ההווה."

חופש אומנותי בתוך מוסד

תיאטרון רפרטוארי הוא מערכת מורכבת. מצד אחד הוא גוף ציבורי גדול, עם מנויים ותקציבים ומערכת ארגונית שלמה. מצד שני הוא מקום שבו יוצרים מבקשים חופש יצירתי וצופים מבקשים עניין תרבותי מגוון, החל מגירוי אינטלקטואלי עד לבידור.

"במקרה שלי אני יכול לומר שחוויתי חופש אמנותי מלא. פעולות פשוטות הוא מחזה שיש בו הרבה טריגרים, והוא נוגע בנושאים רגישים. למרות זאת אף אחד לא התערב בתהליך היצירתי. קיבלנו חופש מוחלט. כמובן שזה תלוי גם באנשים שמנהלים את המוסד.

במקרה של הבימה דני וייס כמנכ"ל ונועם שמואל כמנהל אומנותי עמדו מאחורי הפרויקט וגיבו אותו. זה מאפשר ליוצרים לעבוד בלי תחושת צנזורה."

אבל החופש הזה מתקיים בתוך מסגרת שיש לה גם אילוצים

"זאת באמת מורכבות גדולה. תיאטרון רפרטוארי חייב להביא קהל. בלי קהל הוא לא יכול להתקיים. מצד שני יש גם אחריות אומנותית ויש רצון לעסוק במציאות ובשאלות חברתיות ופוליטיות. לכן צריך כל הזמן למצוא את המינונים הנכונים. למרות זאת, לדעתי השיקול השני – האחריות האומנותית – צריך תמיד לעלות בחשיבותו על השיקול הכספי.

הקונפליקט הזה לא קיים רק בישראל, כמובן. תיאטראות בכל העולם מתמודדים עם אותה דילמה. כולם מחפשים את האיזון בין תעוזה אומנותית לבין יצירות קלאסיות או הפקות יותר נגישות שמביאות קהל."

מינימליזם שמוצא קהל

"למשל ההצגה סיפור פשוט שביימתי בתיאטרון החאן. מדובר בתיאטרון סיפור מינימליסטי מאוד. זו הפקה יחסית צנועה מבחינת האמצעים, אבל היא רצה ברחבי הארץ והביאה קהל גדול. מבחינתי כמעבד וכבמאי לא הייתה שם שום פשרה אומנותית. שימח אותי מאוד, בהצגה הראשונה שביימתי בתיאטרון הרפרטוארי, לגלות שניתן למצוא פתרון שגם עובד מבחינת הקהל וגם שומר על שלמות יצירתית."

תיאטרון בעידן פוליטי

"אין ספק שהעולם כולו היום עוסק בנושאים פוליטיים, והתיאטרון אינו יוצא מן הכלל. גם בארצות הברית וגם באירופה יוצרים מתמודדים עם השאלות האלה. בישראל זה מורגש במיוחד כי אנחנו חיים במדינה מאוד טעונה מבחינה פוליטית. בתוך המציאות הזאת אנחנו עדיין רוצים להעלות גם מחזות של שייקספיר או של צכוב. האתגר הוא למצוא דרך לחבר אותם למציאות שלנו היום."

"אני חושב שלתיאטרון יש תפקיד חשוב מאוד. בכל פעם שאנחנו מעלים יצירה צריך לשאול את עצמנו למה אנחנו בוחרים דווקא בה, ולמה כאן ועכשיו. במציאות הפוליטית הקיימת השאלה הזאת נעשית אפילו חשובה יותר. כל יוצר צריך לשאול את עצמו למה החומר הזה חשוב ברגע הזה. גם אני כשאני בוחר חומר לבימוי או לעיבוד צריך לענות לעצמי על השאלה הזאת."

בין פרינג' לרפרטוארי

בשנים האחרונות מיטשטשים הגבולות בין הזירה העצמאית לבין התיאטרון הרפרטוארי.

"בשנים האחרונות מתרחש טשטוש גבולות בין שתי הזירות. בגלל השינויים הגדולים שעבר השדה התיאטרוני, יוצרים רבים נעים בין הפרינג' לבין התיאטרון הרפרטוארי. אפשר לראות יוצרים שהתחילו בפרינג' ומקבלים היום מקום מרכזי גם במוסדות הגדולים."

"יוצרים כמו אריאל ברונז, אריאל וולף ומעיין אבן עבדו שנים בפרינג' ומקבלים היום נוכחות משמעותית בתיאטרון הרפרטוארי. גם יוצרים וותיקים יותר כמו אודי בן משה ושחר פנקס עבדו בפרינג' ועובדים ברפרטוארי כבר שנים רבות. גם אני עצמי נע בין העולמות האלה."

יש העשרה דו כיוונית.

"בהחלט. בעיני זה מאפשר ריבוי של סגנונות ושל נקודות מבט. כאשר הגבולות בין הפרינג' לרפרטוארי נעשים גמישים יותר, נוצרת זרימה של רעיונות ושל אסתטיקות. יוצרות כמו תמר קינן ונועה שכטר, למשל, ממשיכות לעבוד בשתי הזירות. התוצאה היא שהקהל מקבל תיאטרון מגוון יותר ומעניין יותר."

מבט קדימה?

"יש לי תחושה שבשנים האחרונות נוצרה אנרגיה חדשה. כמעט כל חודש עולה הצגה שמסקרנת אותי איפשהו בארץ.
בנוסף לכך נדמה לי שהמציאות שבה אנחנו חיים גורמת ליוצרים רבים להרגיש צורך לומר משהו, להביע עמדה או לבחון את המציאות דרך הבמה. זה מוביל ליצירות שמנסות להתמודד עם שאלות גדולות."

"אני מקווה שהמגמה של פתיחות תימשך. חשוב שהתיאטרון הרפרטוארי ימשיך להכניס קולות חדשים ומגוונים, גם מבחינת סגנון וגם מבחינת זהויות ונקודות מבט. אם זה יקרה, אני מאמין שהתיאטרון יוכל לתפוס מקום מרכזי יותר בשדה התרבותי בישראל.

תיאטרון שמצליח להיות גם אומנותי, גם רלוונטי וגם פתוח לשינויים יכול להפוך למרחב שבו החברה הישראלית חושבת על עצמה, מתווכחת עם עצמה ומדמיינת אפשרויות חדשות."

צילום: אביבה רוזן