קולטריין בערב ג'ז בסימטה

מחווה לקולטריין: מסע בג׳אז של נשמה אחת

הערב בסימטה נפתח. האורות עמומים, הקהל כבר מתמקם, ושלומי גולדנברג, מנהל מועדון הג'ז של הסימטה, סקסופוניסט, מלחין ואיש ג׳אז אמיתי, עומד במרכז הבמה, לא עם פוזה של כוכב, אלא עם צניעות של מי שמוכן לשמש צינור.

הוא מזמין אותנו לערב המוקדש כולו למוזיקה של ג׳ון קולטריין, האמן ששינה את פני הג׳אז, האיש שחיפש את האלוהים דרך תווים.

הצלילים הראשונים של Moment’s Notice שוברים את הדממה. זהו אחד הקטעים הטכניים והמאתגרים ביותר של קולטריין, מהאלבום האיקוני Blue Train. השם נולד כשנגן הטרומבון קורטיס פולר העיר בחיוך לקולטריין שהכניס להם תווים “בהתראה של רגע”. אבל מה שהתנגן בסימטה לא נשמע כמו משהו מאולתר. זה היה מהודק, מדויק, מלא תשוקה. גולדנברג והרכבו, רוברט אנצ’יפולובסקי בבריטון סקסופון, שי אלון בפסנתר, אילן ברונשטיין בקונטרבס ואיתי כאהן בתופים, הציגו שליטה מרשימה שהפיקה מוזיקה מענגת.

אחרי הפתיחה הסוערת, ירדו הטונים. גולדנברג סיפר בקצרה על Naima, בלדה שכתב קולטריין לאשתו הראשונה, יצירה שהיא כמעט תפילה. בנגינה שלו הורגשה אותה אהבה עצורה, הרכות שמתערבבת בעצב. היה משהו נוגע במיוחד ברגע שבו הפסנתר של שי אלון ענה לסקסופון במשפטים קטנים, כאילו מדובר בדיאלוג בין שני לבבות.

ואז הגיע Invitation – קלאסיקת ג׳אז שלא נכתבה בידי קולטריין, אך הפכה מזמן לסטנדרט שכל נגן ג׳אז מכבד את עצמו נוגע בו. הביצוע כאן היה קודר, חופשי, עם ניחוח של קולטריין המאוחר – זה ששבר גבולות ויצא לחיפוש רוחני.

במרכז הערב עמדה Lush Life, הבלדה האלכוהולית-מלנכולית שכתב בילי סטרייהורן, חברו ועמיתו של דיוק אלינגטון.  זו בלדה על מי שאיבד את עצמו בבקבוק, והביצוע היה בהתאם: איטי, אפלולי, מלא גוון ועומק. הצליל הפך צרוד, כמעט אנושי מדי, ונדמה שהקהל עצר נשימתו.

ואז – Giant Steps. היצירה שכנראה הגדירה מחדש את מבנה הג׳אז המודרני. קטע שדורש מהמוזיקאים לעבור בין שלוש טונאליות שונות כמעט בכל תיבה, ולמרות זאת לשמור על נשימה. כאן ההרכב כולו התפוצץ באנרגיה: כאהן על התופים שמר על דופק כמעט קוסמי, הפסנתר ריחף, והסקסופונים ניהלו דו־שיח של אש ותשוקה. זה היה רגע שבו נדמה שקולטריין עצמו חזר לרגע אל הבמה.

בסיום הערב, גולדנברג הפתיע ביצירה מקורית שכתב במיוחד לכבוד קולטריין. ואכן, היה כאן דיאלוג. משהו בין ציטוט להרכבה מחדש – תיבות קצרות שנשמעו כמו הדים מ־A Love Supreme, תנועה חופשית של נשימה, ואיזו שלווה מסתורית שהגיעה דווקא אחרי הסערה.

הקהל לא מיהר לקום. אנשים נותרו לשבת, כמו אחרי תפילה, נותנים לצלילים האחרונים לשקוע בגוף. מועדון הג׳אז של הסימטה הפך לבית, לא רק למוזיקה, אלא לנפש שמבקשת להקשיב לצלילים הנוגעים של הג'ז.

יש משהו בערבים שגולדנברג יוצר, השילוב בין ידע עמוק, נגינה מדויקת וענווה, שהופך את הג׳ז ממוזיקה לאירוע. קולטריין האמין ש״דרך הצליל אפשר להגיע אל האלוהים״. בסימטה, לפחות לשעה אחת, נדמה שזה קרה.

צילומי סטילס: אביבה רוזן

וידיאו: בנצי פומרצקי